בלי “שלום”, בלי “בן כמה אתה”, בלי “תשלח תמונה”.
״אני מבין שהדרך אליה עוברת דרכך. אם אני רוצה להגיע אליה אני צריך לשכנע אותך קודם.”
הוא היה שונה מכל השאר. הוא לא שאל איך היא נראית.
הוא לא ביקש תמונות. הוא דיבר עליי.
השיחה התחילה לאט. הוא שאל על הפנטזיה שלי, לא עליה.
סיפרתי לו שאני מחפש תכנית אמיתית, כי היא מתחרמנת מהרעיון אבל חוששת לפתוח את הזוגיות.
הוא לא מיהר.
רק כתב:
“תספר לי מה מדליק אותך הכי חזק.”
סיפרתי לו שני דברים:
אחד, שאני מדמיין נסיעה באוטו, אני נוהג, והוא מאחור איתה.
שניים, שאני מדמיין אותה ואותי בבר, כשהוא ניגש לשולחן, מתעלם ממני לגמרי, ומתחיל לדבר איתה כאילו אני בכלל לא קיים.
הוא לא הראה התלהבות. הוא רק כתב:
“מעניין. זה אומר שאתה רוצה להרגיש שאני לוקח אותה ממך. לידך”.
לא יודע למה דווקא הוא. אולי כי היה מסתורי, שקט, מדויק.
הוא לא לחץ, לא ביקש תמונות. זה לא מנע מהזין שלי להתקשות.
אחרי שבוע של היעלמות, פתאום הגיעה הודעה ממנו:
“אני רוצה לפגוש אותך. בחניון של קניון איקס. מחר ב-22:00. תגיע לבד. תאונן עד שאני מגיע”
הלב שלי הלם כמו משוגע. ללכת, לא ללכת, ללכת, לא ללכת. לבסוף החלטתי.
מהלחץ הגעתי לחניון רבע שעה לפני שאמר. פינה מרוחקת וחשוכה יחסית. לא יכולתי לנשום. יצאתי מהאוטו והתחלתי לאונן כמו שהורה לי, אבל לא עמד לי.
ואז נעצרה לידי מכונית. חלונות כהים. עמדתי שם, מכנסיים מופשלים, זין רפוי. הרגשתי במבטים עליי, על הפנים, על הגוף, על הידיים שרעדו קצת. הרגשתי איך הוא סורק אותי, איך הוא רושם לעצמו איך אני נראה כשאני נכנע.
אחרי כמעט דקה של שקט מוחלט המכונית גלשה בשקט משם. עמדתי כמו טמבל. שמעתי את צליל ההודעה המוכר מהאתר.
“עכשיו אני יודע איך אתה נראה. אין דרך חזרה.”
המכונית נעלמה.
בלי “שלום”, בלי “תודה”, בלי שום מגע.
עמדתי שם לבד בחניון. הרגשתי כמו אידיוט גמור.
הוא ראה אותי. הוא יודע איך אני נראה.
עכשיו הבנתי. הוא כבר התחיל לשלוט בי.