הולך על האדג'ינג

ב-07:12 בבוקר הגיעה הודעה.

“תיכנס לשירותים. תוריד את התחתונים.

תעמיד את הזין שלך. צלם לי אותו.

אחר כך צלם את עצמך מלקק את האצבעות שלך כאילו זה הזין שלי. שלח לי את שתי התמונות״.

נכנסתי לשירותים, סגרתי את הדלת.

הורדתי את התחתונים.

ליטפתי עד שהייתי קשה.

צילמתי.

אחר כך הכנסתי שתי אצבעות לפה, ליקקתי אותן לאט, כאילו זה הוא.

צילמתי שוב.

שלחתי את שתי התמונות.

ואז, בלי לחשוב יותר מדי, כתבתי לו משפט אחד מהלב:

“אני מתבייש, אבל אני עושה את זה כי אני רוצה להיות שלך.”

שום תגובה לא הגיעה ממנו.

48 שעות של שתיקה מוחלטת. מאז הפגישה בחניון, כלום.

לא הודעה. לא שאלה. רק שתיקה שהפכה אותי לאובססיבי שנכנס כל כמה דקות לאתר לבדוק אם הגיעה הודעה ממנו.

ואז, בדיוק 48 שעות אחרי, בשעה 22:03, הגיעה ההודעה.

בלי טקסט. רק תמונה אחת.

אני עומד בחניון, עירום לגמרי, זין רפוי ביד, מבט מבולבל ומבויש.

הוא צילם אותי. פאק. הבושה עלתה לי כמו גל חם מהבטן עד הפנים. הרגשתי את הלחיים בוערות. הרגשתי את הבטן מתכווצת. הרגשתי כמו ילד קטן שנתפס עושה משהו מלוכלך.

הוא ראה אותי. ברגע הכי חלש שלי.

והוא שמר את זה.

מתחת לתמונה הוא כתב רק שורה אחת:

“אין דרך חזרה.”

ואז, בלי שום הקדמה, הגיעה ההודעה השנייה:

“ממחר אתה מתחיל לעבוד בשבילי. בכל רבע שעה לפני שעה עגולה, לא משנה לי איפה אתה נמצא בדיוק, אתה מביא את עצמך לזיקפה מלאה.

אתה מגיע עד הקצה. רגע לפני שאתה גומר, אתה מפסיק. אתה לא גומר. אתה כן מצלם.

אתה שולח לי את התמונה עם הכיתוב:

‘תמונה נוספת מהכוסית שלך, אדוני’.

14:45. במשרד. נכנס לשירותים, סוגר את הדלת.

הידיים רעדו לי כשהתחלתי ללטף. לקח זמן להעמיד אותו. 

דמיינתי אותו שולט בה, זה חיזק לי את הזיקפה. הרגשתי שאני רוצה לגמור, עצרתי ברגע האחרון. סיוט.

הזין דלף, הכאב היה מתוק ומביש.

צילמתי.

שלחתי: “תמונה נוספת מהכוסית שלך, אדוני.״

והרגשתי את זה. ככל שהבושה עלתה, כך החרמנות עלתה איתה.

15:45. נסיעה. עוצר בצד הדרך, המכוניות טסות בכביש. יושב במושב הנהג, מוריד את המכנסיים, ומתחיל ללטף.

הפעם זה היה מהיר יותר.

אני, גבר בוגר, עוצר בצד הדרך באמצע היום, מלטף את עצמי כמו כלב, ומצלם כדי לשלוח למישהו זר שאני לא מכיר.

הגעתי לקצה תוך 40 שניות. עצרתי בקושי. 

צילמתי.

שלחתי.

והפעם הרגשתי את זה חזק יותר הבושה ותחושת ההשפלה הפכו לדלק.

ככל שהרגשתי יותר מושפל, כך והחרמנות עלתה.

כל פעם שהרגשתי “אני כבר לא אני”, הרגשתי יותר חרמן.

כל פעם שלחצתי סנד על התמונה, הרגשתי איך אני נכנע עוד קצת.

והוא לא ענה.

הוא רק קיבל.

והוא ידע.

בלי “שלום”, בלי “בן כמה אתה”, בלי “תשלח תמונה”.

״אני מבין שהדרך אליה עוברת דרכך. אם אני רוצה להגיע אליה אני צריך לשכנע אותך קודם.”

הוא היה שונה מכל השאר. הוא לא שאל איך היא נראית.

הוא לא ביקש תמונות. הוא דיבר עליי.

השיחה התחילה לאט. הוא שאל על הפנטזיה שלי, לא עליה.

סיפרתי לו שאני מחפש תכנית אמיתית, כי היא מתחרמנת מהרעיון אבל חוששת לפתוח את הזוגיות.

הוא לא מיהר.

רק כתב:

“תספר לי מה מדליק אותך הכי חזק.”

סיפרתי לו שני דברים:

אחד, שאני מדמיין נסיעה באוטו, אני נוהג, והוא מאחור איתה.

שניים, שאני מדמיין אותה ואותי בבר, כשהוא ניגש לשולחן, מתעלם ממני לגמרי, ומתחיל לדבר איתה כאילו אני בכלל לא קיים.

הוא לא הראה התלהבות. הוא רק כתב:

“מעניין. זה אומר שאתה רוצה להרגיש שאני לוקח אותה ממך. לידך”.

לא יודע למה דווקא הוא. אולי כי היה מסתורי, שקט, מדויק.

הוא לא לחץ, לא ביקש תמונות. זה לא מנע מהזין שלי להתקשות. 

אחרי שבוע של היעלמות, פתאום הגיעה הודעה ממנו:

“אני רוצה לפגוש אותך. בחניון של קניון איקס. מחר ב-22:00. תגיע לבד. תאונן עד שאני מגיע”

הלב שלי הלם כמו משוגע. ללכת, לא ללכת, ללכת, לא ללכת. לבסוף החלטתי.

מהלחץ הגעתי לחניון רבע שעה לפני שאמר. פינה מרוחקת וחשוכה יחסית. לא יכולתי לנשום. יצאתי מהאוטו והתחלתי לאונן כמו שהורה לי, אבל לא עמד לי. 

ואז נעצרה לידי מכונית. חלונות כהים. עמדתי שם, מכנסיים מופשלים, זין רפוי. הרגשתי במבטים עליי, על הפנים, על הגוף, על הידיים שרעדו קצת. הרגשתי איך הוא סורק אותי, איך הוא רושם לעצמו איך אני נראה כשאני נכנע.

אחרי כמעט דקה של שקט מוחלט המכונית גלשה בשקט משם. עמדתי כמו טמבל. שמעתי את צליל ההודעה המוכר מהאתר.

“עכשיו אני יודע איך אתה נראה. אין דרך חזרה.”

המכונית נעלמה.

בלי “שלום”, בלי “תודה”, בלי שום מגע.

עמדתי שם לבד בחניון. הרגשתי כמו אידיוט גמור.

הוא ראה אותי. הוא יודע איך אני נראה. 

עכשיו הבנתי. הוא כבר התחיל לשלוט בי.

הודעה ממנו. אנחנו כבר במיטה. לא שלום. לא מה נשמע.

“שאל את הכלבה שלי אם היא כבר רטובה. תגיד לה שאמרתי לפתוח רגליים רחב, בלי לגעת. תן לה להרגיש את האוויר נוגע בה שם. אל תיגע בה עדיין. רק תסתכל. ספר לי כמה היא פתוחה. תקריא לה מה ביקשתי ממך חחחח”

הקראתי לה את ההודעה בקול נמוך, ליד אוזנה.

היא לא זזה, רק נשמה עמוק יותר.

הטלפון רטט שוב:

“עכשיו תלטף אותה על הירכיים הפנימיות. קצות אצבעות בלבד. לאט. אל תיתן לה להתחכך״.

האצבעות נגעו בה בקושי, כמו נשימה חמה. היא נשכה את השפה, חשתי שהגוף שלה רעד קלות. ואולי רק דמיינתי.

הטלפון רטט שוב.

“תעביר את האצבע על חריץ התחת של הכלבה שלי. לאט. לא בוער. אם היא מתחילה לזוז, ספנק. תגיד לה שאמרתי. אם היא מרימה ישבן, תכניס אצבע אחת לאט לתחת. תן לה להרגיש את ההתנגדות, את הכיווץ. אם היא נאנחת, תדחוף עמוק יותר. היא צריכה לדעת שהיא פתוחה בשבילי.”

ביצעתי. איזו ברירה היתה לי. אי אפשר היה להחזיר את הגלגל לאחור. היא התכווצה, ואז גמרה חזק, רועדת, אנחה ארוכה שמילאה את החדר כמו תודה חנוקה.

כתבתי לו.

“כלבה טובה יש לי. וגם אתה כלבלב נחמד, אבל יש לכם עוד הרבה עבודה. תגיד לה שבקרוב היא תקבל הוראה חדשה.”