דוב(ר) ההרמון

הימים עסוקים מידי, מאתגרים מידי.
ואז מגיעות הלילות, ובלילות יש זמן לחשוב.
וזמן לבכות קצת בשקט, להיות עצוב.
בלי שאף יראה.

בשיר "אהבה קצרה" מאיר בנאי שר "בלי כאב בלי דמעות, כאן דרכינו נפרדות"
וכיוון שזו לא הייתה אהבה קצרה -יש כאב ויש דמעות. 
אין כעס, גם לא זעם ויש השלמה והבנה והרבה הערכה והערצה.
אבל גם כאב ודמעות.
שאם לא היו- אז כנראה שיקרתי פה כמעט שנה וחצי. 

ולא, לא שיקרתי.
הכל היה אמת.
גם הבכי.

בזמנו כתבתי כאן שיש בי את אחיתופל היומיומי ואת רוסו הסאב ואיך שהם לא היו מסתדרים, שלא להגיד רבים מכות.

ואז בא שלום פנימי ואפילו אהבה. גם עצמית.
ועכשיו בלילה כשיש זמן אני חושב עלי.
ועל זה שאין לי מושג מה אני רוצה?

ובלילה המחשבות מתערבבות עם תחושות ופחדים במין מיקס לא ברור. 
כרגע אחיתופל כותב, אבל לא מן הנמנע שרוסו עוד ירים את ראשו.