דוב(ר) ההרמון

המבט בעיניים שלה יפה. 

כמו שרק של מישהי שהלב שלה נפצע ונשבר, יכול. 

הלב שלה, יפה כמו פסיפס מרהיב . 

העינים הן המקום ממנו נובע מעיין הנפש. 

לכן איני יכול להפסיק להביט בהן. 

ליבי נכסף אליה. 

להיות למרגלותיה. 

להביט בעיניה,

בעיניים גלויות או מכוסות.

להיות קרוב אליה.

לפעמים היא קשוחה. 

כמו מאמנת התעמלות אולימפית. 

אבל תמיד היא רחומה וחומלת. 

כמו אם ואחות רחמניה. 

כמו שרק מי שראתה כאב יכולה. 

כנפיי שהיו שבורות, מזמן חזקו 

והכלוב זה מכבר פתוח. 

ואני כמו יונה כנועה, אסירת טובה.

מכורה לתחושת הניצחון שבכניעה.

אליה.

לעוצמה ולחוכמה שבעינייה. 

מבקשת רק להיות למרגלותיה. 

המבט שלה בעיניים, יחודי. 

חכם, שובב וקשוח. 

יש בה משהו עמוק ומרתק. 

אניגמטי, מלהיב ואצילי. 

כשהעיניים החכמות שלה מחייכות, 

העולם יפה.

כמו בריפלקס מותנה, כשהמסכה נכרכת מסביב לעיניים, הכל משתנה.
היא יושבת ואני על ברכי.
לפניה.
על שמיכה שברוב טובה אפשרה לי לפרוס על הרצפה.
רועד כמו עלה נידף ולא בגלל המזגן או מזג האוויר המוזר.
עירום כביום היוולדי, מלבד המסיכה והכלובון.

העייפות ואולי היה זה המתח, שתקפו אותי בדרך נעלמו ברגע.
ואיתם, גם חלק ניכר מהיכולות הורבאליות שלי.
כח העל (השכונתי) שלי, לחשוב מהר ולהחזיר רפליקות משעשעות ניגף בפניה.
הקשב, הרצינות והמשימתיות עוטפים אותי.
כאילו היו הבגדים שפשטתי.

יש רגעים בהם אני בלי מסיכה.
רגעים בהם אני לא זוכר לשלוט בעצמי.
בהם אני נותן לתשוקה ולרצון שלי להיות איתה, להיות הwaze שלי.
זה אנושי.
בתפילת שמע נכתב "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עינכם, אשר אתם זונים אחריהם"
אנושי, אבל בלתי נשלט בעליל.
ולכן מאוד מאכזב.
ואף שוט לא מכאיב לי כמו האכזבה שלה.

היא יפה, הכי יפה בעיני.
ואני רוצה, מאוד, לחבק את רגליה לנשק אותן.
אני משתוקק לעשות כל כך הרבה דברים.
אבל היא מעניקה את הזכויות וההרשאות.
ואלו לא ניתנו עכשיו.
אז אני רועד ומתרכז בהוראות החדות שלה.
הופך להיות כלי קשוב.

זה סיפור על קשב אמיתי, בעולם בו הוא כמעט כבר לא קיים.
על שליטה, שלי בעצמי ושלה בי.
שליטה בתשוקה העצומה שלי.
(זו שכמוני- בבעלותה )
על מה שאעשה ואיך שאעמוד בפני הפיתוי.
כי זה מה שהיא רוצה ואני יודע שהיא רוצה בטובתי.

היא מקרבת את רגליה אלי.
דבר, מלבד רצונה, לא מונע ממני לנשק עכשיו.
אבל רצונה גובר ואני כורע לפניו.
ובמקרה הזה, רועד על ברכיי

אני רועד והיא שואלת אם קר לי?
כזו היא, קשוחה, חדה, אבל אכפתית ורחומה.
אני עונה שלא.
ורוצה לענות "זו עד שמרטיטה אותי, גבירתי"
אבל הוורבליות, המשטרה מבקשת את עזרת הציבור בחיפושיה אחריה.
האם גבירתי מחייכת, או שמה פניה רציניות? לא אדע.
עכשיו, בקצה רגלה היא גם קצת נוגעת.
ואז בשניה.

נידף וניגף אני מחזיק את עצמי שלא אפול.
רוצה להסביר מה אני חש, רוצה להיות שנון.
אבל הורבליות שלי נמצאה מוטלת על השמיכה.
מצבה קריטי אך יציב.
וכל שהיא מצליחה זה רק לגרום לי להגיד
"אני אוהב אותך, גבירתי".

הרצון שלי חשוב, כי בלעדיו לא הייתי שלך. 
אבל, כל זמן שאני שלך, הרצון שלי חשוב אך לא הקובע. 
לפעמים הרצון והצורך שלי, התשוקה והרעב אלייך מסמאים את עיניי. 
מבלבלים אותי לחשוב ולהחליט. 
את מחליטה עלי, גבירתי. 
את קובעת.
כי אני שלך.
תודה לאל ולך על כך.  
ואני בוחר כל יום להיות שלך, כי אני רוצה. 
ולקוות ויותר מכך לפעול, כדי שאת תרצי בי, גם היום. 

את, גבירתי, מיוחדת.
בעולם שבו כולם מחפשים את הקל והנוח, את בוחרת בשדות לא חרושים.
בחלק מהמקרים, כמו זה של הח"מ, אפילו אדמת טרשים.
ובזמן שרוב הזורעים עושים זאת בדימעה, את עושה זאת ברינה.
את הדימעה, של ההתרגשות, את שומרת לקציר.

את, גבירתי, יפה.
בעולם שבו מתבלבלים בין היפה לנאה, את הכי יפה.
ולא שחסר משהו במחלקת נוי.
היופי שלך, שנובע מהיחוד שלך, הוא יופי שאין דומה לו.
נובע ממעניינות הטוב שבליבך, מגבהות האינטלגנציה וחדות המחשבה.

את חוגגת יום הולדת היום.
ואני רוצה להלל ולהגיד בשבחייך, לעשות את כל שנמנע ממני בשאר השנה 😄 .
אבל אני צייתן מנוסה ואולי מאולף מספיק, בכדי לדעת שאת תטעני שאני מגזים.
אז יום הולדת שמח, גבירתי, מלכתי.
אני כאן כדי לספר לך ובעיקר לעולם שמי שמכיר אותך מקרוב, חוגג יותר.
כי הוא יודע כמה את מיוחדת.
כמה הנוכחות והקרבה שלך, מעשירות ומשדרגות את עולמו.

והזדמנות מעולה להזכיר שזה השיר שהכי מתאר אותך, בעיני

השנייה הראשונה מחרמנת, אח"כ באה ההבנה ואיתה הפחד ואיתו נסיונות התמרדות הקטנים והכמעט פאבלובים וחוסר האונים המרגש.
עד שבאה הכניעה וההבנה שאין שום תועלת בניסיונות הללו. 
איתה השלווה והתחושה הנעימה של מוגנות, שמופרת  מידי רק כשהאינסטינקט שוכח את הסדר והחוק.
יש לא מעט קווים מקבילים בין נעילה בכלובון לבין היותך נשלט, ומכאן הסימבוליות. 
בשני המקרים אנחנו יכולים להפסיק את העניין במילה אחת, אבל אנחנו לא רוצים.
למעשה, המחשבה על שחרור היא הפחד הכי גדול שלנו. 

לפני מספר ימים, גבירתי נעתרה בטובה לתחינתי להינעל בכלובון.
לא תמיד מותר לי, הפעם הנסיבות הצדיקו עתירה מתחננת והיא, מתוקת הלב, הסכימה.

יש משהו נעים להסתובב בעבודה כשאני נעול, לדבר באסרטיביות  ולהיות מי שאני כשהכלובון נמצא שם להזכיר למי הוא שייך, למי אני שייך .
סה"כ היום עבר בנעימים, לא היה שום דבר מרגש שיאתגר אותי (ובעיקר אותו) ויזכיר לו שהוא בצינוק.
עד שקצת לפני השינה, גבירתי שולחת אלי תמונה.
מרפסת יפה שמשקיפה אל מדשאה נאה. 
אלא אם אתה מתווך, אין בתמונה הפסטורלית הזו שום דבר שאמור לגרום לזיקפה.
רק שבפינת התמונה, במלא הדרה, בצבצה  רגלה של גבירתי.
ומרגע שהבחנתי בה, חשבתי עליה ועל כמה שהיא יפה, חמודה וסקסית, על כמה הייתי רוצה להיות שם, הדום, זה קרה:
האסיר החל לנסות להזדקף, להכות על הפתחים, לפרוץ את המנעול באופן חסר טעם וסיכוי שרק העצים את הלופ.
כאב שמעצים את הריגוש , שמגדיל את הרצון וחוזר חלילה.

אני מספר לגבירתי על ההתרגשות וההתרחשות והיא שולחת אלי את האימוג'י המלאכי שלה. 
היא יודעת.
יודעת מה לעשות, איך לעשות ובעיקר מה זה עושה לי.
אני מודה לה ומתרכז בתמונה, על מונה עליזה לא הייתי מביט כך, בטח שלא על החמניות של מאטיס.:-)
עד שאני חייב ללכת לישון.
אני מתפשט, עונד את צמיד שגבירתי נתנה לי ,אוחז ביד את המנעול ומודה לאל ששלח אותי למרגלותיה היפות. 

כאן, הוא המרחב בו את נמצאת. 

בו אני יכול לנשום אותך. 

כאן, זו תחושת הרעד והיראה. 

ואני, רוב הזמן שם. 

שם, רחוק מידי ממך, זו הגולה שלי. 

שככל שהיא יפה, לעולם לא תהיה שלמה. 

שם ישבתי ובהיתי בזוכרני את כאן. 

כאן, זה החיוך השדוני והמנצח שלך. 

זו השתיקה הקטנה, שאחריה בליעת רוק. 

וההבנה שמהשח הזה לא אצליח לצאת חי. 

ואז באה עוד כניעה אחת של מט.

שם, בגולתי, שכבתי בלילה וחשבתי עלייך. 

ביקשתי לעלות אלייך לרגל לנשק אותה. 

שם, חשבתי על כמה יפה יהיה פסטיבל כאן.

הוא הולך לאיטו, צולע, לעיתים אפילו זוחל.
מי שמביט בו מרחוק, יכול לחשוב שהוא פצוע, מי יודע, אולי אפילו נורה.
וזה מוזר, כי הוא זמן וזמן נמדד בשניות ודקות, והן, ככה טוענים מומחים בתחום, יחידות מדויקות ובלתי תלויות.
ובכל זאת, כשאני לא איתך, הוא מדדה ולעתים זוחל.
וכשאני איתך, הוא עוטה את חליפת הפומה שלו וטס קדימה, משל היה יוסיין בולט בריצת 100 מטרים באולימפיאדה.

הגוף סתגלן, הוא מתרגל לכאב.
מה שכאיב, אחרי הכאב הראשוני, הוא השינוי במצב.
מצבט נניח. התזוזה שלו כשהוא מוצמד לגוף, או אפילו הסרה שלו, הוא זה שמעורר את הכאב.
אבל הלב, בכל האמור לגעגוע, עובד אחרת.
לא שינוי במצב מעורר את הכאב, אלא עצם קיומו.
בניגוד לכאב הפיזי, אי אפשר להתמכר אליו ולרצות אותו.
מצד שני, תודה לאל שהוא קיים, לא הייתי מתגעגע אלייך אם לא הייתי מכיר אותך, כל שכן אם לא הייתי שלך.

ועכשיו, אני מחכה שהזמן יחזור להיות יוסיין בולט לרגע בו אנשום מחדש את האוויר הטוב.
מחכה ועוצר נשימה עד שאחווה שוב את הרגע המופלא, עת הכריזמה שלך ממלאת את החדר, כמו קטורת.
והרגש הכי עמוק וחזק של שליטה יצליף בי, הרגע בו מפלצת התשוקה האדירה שבי, תעמוד מאולפת וכנועה.
הרגע בו הדבר  היחידי שיפריד בין שפתיי לרגלייך, יהיה האישור שלך.

איזה תותח חנן בן ארי. 

במדבר הנפש, אחרי שנות בצורת רבות, 

את הופעת השבת את רוחי 

והמטרת עלי גשם. 

את מרותך המתוקה, קיבלתי עלי באהבה. 

מרות שכולה, חוק, צחוק וסדר. 

מעבדות הלוחמה והשינאה העצמית את הוצאת אותי.

ביד חזקה וענוגה ובשוקים חמודות לקחת אותי 

והשכנת שלום, שקט ושלווה בתוכי. 

את, גבירתי, סוהרת תודתי, אוצרת תשוקותי. 

את, גבירתי, כיכר העיר השוקקת של נפשי. 

בירתה הבלתי מעוררת של אהבתי. 

הקפיטל שלי. 

ואני, רכושך האוהב עד כלות. 

אני הקפיטל שלך.

את בחדר ואני מכוסה עיניים ולפקודתך אני יושב פרקדן על שטיחון קטנטן למרגלות המיטה.
הדובון שלך, הצעצוע שלך.
אני דרוך, מתוח, כמו חיה לפני ציד, רק שאני, אני מזמן כבר ניצודתי ועכשיו אני מתוח מראש ועד רצפה.
מלבד העובדה שאת קובעת אותם ואני מציית, אין חוקים קבועים איתך.
אף פעם לא אדע איך את תהיי, מה תרשי ומה לא?
אף פעם לא אדע האם הפעם את תהיי יותר קשוחה או צוחקת.
לדרישתך, אני דוחס את כולי לתוך השטיחון שאף איבר לא יצא ממנו ויש הרבה אני וקצת שטיח.
אני מרוכז בריח שלך, בצעדייך, בקולך.
האם את מביטה בי, האם את צוחקת? לא אדע.
אני עסוק בלהיות מרוכז במה שאת רוצה וזה מרצין אותי, אולי מידי.
כמו הגרסה השעירה של בודהה, אני נדחס לשטיחון הקטן שלמרגלות המיטה.
ואת סובבת אותי, בוחנת, בודקת ודורשת שכל כולי אהיה על השטיחון ויש הרבה בודהה ומעט שטיחון.
אני נע ונושם לרצונך, נדרך ויותר מכל רוצה להתנפל על רגלייך בנשיקות, על שוקייך בחיבוקים.
והאינסוף הוא המרחק בין כמה שאני רוצה לאיך שאני קשוב רק לך.

בשיר השירים, אולי טקסט האהבה הקנוני ביותר נכתב "אני ישנה וליבי ער" ועכשיו, אם אני ישן, נפשי ערה כמו שרק איתך היא יודעת.
ורק בחלום טוב במיוחד, או טוב מכך, במציאות, נפשי מתעוררת, גופי מזדקף ועורי מתברווז כך.
ואם חלום הוא, הלוואי שהלילה הזה ימשך לנצח.

ואת צוחקת, הצחוק שלך ששמור לרגעים האלו הוא המוזיקה היפה בעולם עבורי.
אבל עכשיו המוזיקה הזו גם יפה, גם דורכת וגם מפחידה אותי.
יותר מהכל, אני פוחד שתצבטי אותי.

ככל שאנסה לייפות את זה בעזרת שורות יפות, מילים נוגעות ותיאורים חודרים, אני חרמן די נקלה. 
והחרמנות הזו, ריאקציה של מה קורה כשהמוח נכנס למים טריטוריאליים מסוימים, הובילה אותי ללא מעט מקומות די מטומטמים.
כאלו שגרמו לי אח"כ לקלל את עצמי קללות, קשות. 
אבל היא ,יחד עם התערבות עליונה, גם הובילה אותי אליה. 

ייחלתי לשולטת שאוכל להעריץ, "נערצת ולא עריצה" פעם כתבתי. 
והערצתי, לא מתוך צורך להתחנחן ולהקטין את עצמי, אלא מתוך התפעלות אמיתית. 
כי היא באמת אדם מבריק וטוב לב, אחת שהעולם מתברך בה. 
והחרמנות, שנשארה, הפכה להיות שולית באופן יחסי לחלק שתפסה בחיי. 

ואז החיים עצמם דפקו בדלת. 
ואלו לא היו דפיקות מנומסות של ילדים שמבקשים תרומה, הן דמו יותר לפשיטה משטרתית. 
ואז, התברר שהדפיקות המפחידות היו החלק המנומנם של חשכת הליל שירדה עליי. 
וכשאתה מדגמן שק באימון של מייק טייסון, החרמנות הולכת לישון ובלילה, במקומה באים השדים והפחדים. 

ושם, יותר מאי פעם ולמרות שאני יודע עד כמה לא היה לה קל, היא (יחד עם אנטי) ניצבה לצידי. 
דאגה וחשבה והייתה שם כדי להקשיב ולחבק.
לתת לי את המקום והזמן להיות חלש ולהתעסק בעצמי וברגשות שלי ועם זאת לחזק אותי ולשלוח אותי חזק יותר להמשיך.
גורמת לכל המילים שכתבתי בשבחה להיות קטנטנות. 
ולראשונה אי פעם, אחרי שנים של שנאה של השריטה הזו, להגיד "ברוך שעשני נשלט". 
כי אחרת, לא הייתי זוכה להכיר אותה .  
(ואת אנטי).