לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

דוב(ר) ההרמון

אתמול היה דוב ויהיה גם מחר.
הכי דוב בהרמונה של הגבירה.
לפני יומיים. 24 בספט׳ 2021, 13:02

יש פרוטוקול, יש הרבה רגעים של שליטה. 
אבל לפני הכל, יש בי אהבה ויש בה אדם. 
והאדם שהיא, מתסיס לי את התשוקות. 
מציף בי את הרצון לתת לה ואז עוד.
כדי להיות ראוי לה, לחיוכה. 
כשהיא לא מחייכת, או עצוב לה, חושך קטן נדלק בי. 
כשאני יודע שלא אוכל לעזור, אני מרגיש כבול. 
כמו שלא אהיה באף אזיק או שרשרת.  
כשהיא מאושרת מגשם או חוויה, אלומת אור נדלקת בי
ומכוונת אל הלב שלי שרוקד סטפס.
כשהיא אומרת שהיא רוצה משהו, אני אעשה המון בכדי שהיא תקבל אותו. 
לא (רק) בגלל שהיא גבירתי, בעיקר בגלל מי שהיא. 
בגלל מה שהיא ואיך שהיא. 
היא לא אלוהית, היא לא מושלמת. 
אבל היא הכי יפה וטובה מבחינתי ובשבילי (לפחות). 
ואני רק רוצה, שהכל יהיה כדברה. 


לפני 5 ימים. 21 בספט׳ 2021, 23:51

למרגלותייך אני רוצה. 
לזחול, לזחול.  
ואת מגעו היחודי של עורך. 
לחוש,  
להיות שם עבורך.
כאילו שאר העולם קפא. 

 

ואת עינייך מחייכות. 
לראות, לראות. 
ובעקבות קולך המוביל אותי.
לצעוד. 
לשכוח מעצמי ומרצנותיי. 
כאילו רק את קיימת. 

 

להביא את עצמי לשיא. 
עבורך, עבורך. 
לסמוך עלייך בעיניים עצומות.
ולהתאמץ בכל פעם עוד יותר. 
לדעת שלא אפול באמת, כשאת בסביבה. 


להיות עליל,  
שלך, שלך.
לא לדעת מה הצעד הבא. 
ואם רצינית את או חומדת. 
משמש כלי במשחק שלך. 
נע בקצב שאת מכתיבה. 

 

לפני 5 ימים. 21 בספט׳ 2021, 15:27

חבל שמתכנני כלא גילבוע, אלו שבנו אותו על קלונסאות, לא היו נשלטים. 
ואם היו, ככל הנראה לא הרכיבו כלובון. 
ואם הרכיבו כלובון, לבטח לא היה זה כלובון מסיליקון והם לא היו מול גבירה סקסית כמו גבירתי.  

 

צחוק בצד, הבריחה הנועזת והמתוחכמת של האסירים, הגם שלוותה בפרטאץ ישראלי שמתאים יותר לסרט בורקס, מלמדת על הצורך של האדם בחירות. 
לא במקרה העונש הכי גדול שהחברה המודרנית מטילה על אדם (מלבד נטילת חייו) היא נטילת החירות שלו. 

אם מתכנני כלא גלבוע, היו נשלטים, כאלו שננעלים בכלובון, הם היו מגלים שלאסיר, (אפילו אם מדובר בזובי, אסיר תודה של גבירתו, ולא זכריה), יש נטייה למתוח את גבולות הגזרה, להתמתח, למצוא נקודות חולשה של הכלא ולפעמים גם לחמוק. 

אז לא היו צריכים ימ"מ כדי ללכוד את זובי, אבל הסיליקון לא היה מספיק קשיח, ביחוד באיזור הטבעות והוא המרוגש, מצא את עצמו בחוץ.
אז  היה צריך ליבא מתקן כליאה חדש, בלי כלונסאות, שהגיע כמעט כמו מתנה לחג. 
עכשיו, מרוגש ככל שיהיה, הוא לא יחפור לעצמו את הדרך החוצה. 
המחשבה הזו מרגשת אותו עוד יותר. אבל אין לו מה לעשות עם הריגוש. 
מלבד לבקש את רשות שלטונות הכלא. 

 

במובן מסויים  כמו זובי, אני אסיר של גבירתי.
לה יש את המפתח והיא קובעת את הכללים והחוקים והם, כמוה, יכולים להיות מאוד קשוחים. 
אסיר, אבל בהבדל אחד "קטן"  משאר אסירי העולם, לא רק היא מחזיקה במפתח, גם לי יש אחד, או אפילו שניים. 
ואף אחד, מלבד רצוני, לא מונע ממני לפתוח את התא ולצאת החוצה. 
ולא זו בלבד שאיני רוצה להשתמש במפתח, הפחד הכי גדול שלי הוא שהיא תשתמש בשלה. 
האימה להיות מגורש מהכלא, להיות אזרח "חופשי", מטרידה אותי בכל יום, גורמת לי להשתדל יותר, להקשיב יותר. 
רק להמשיך להיות אסיר תודה, לשובה היפה, בעלת השוקיים החמודים.
היא הסוהרת שלי, היא חירותי.  

לפני שבוע. 18 בספט׳ 2021, 12:22

מול הרצונות והתשוקות שלי, מול הגעגוע השורף, המילים הופכות קטנות. 
ואני מנסה, כמו בטלפון החכם, להגדיל את הפונט, אבל אי אפשר.
אולי כי רגשות, ומילים שיתארו רגש, אינן דיגיטליות. 
וזה עושה לי חשק וצורך לחבק אותך, גבירתי.
ללחוש את את צעקת אהבתי אליך. 
וככל שאני לא ליידך, אני שוחה עמוק יותר באוקיאנוס הרגש והמחשבות עלייך. 
ואת, גבירתי, באכזריותך המתוקה, הטבעת בי את הנוכחות שלך. 
את הרכות המלטפת ואז את היד הסוטרת. 
את הקשיחות הכמעט ספרטנית שלך ואת הילדה השובבה שמתחבאת בתוכך. 
והתשוקות  צורבות בבשרי קצת, אבל בצורה נעימה. 
חורכות אותי קלות מבפנים.  
והגעגוע אלייך צובט לי בלב.
כמו, שאז, צבטת לי את הפיטמה. 
והכאב הזה, כואב ונעים ונשאר. 
אבל מילים לא יצליחו לתאר אותו, בטח שלא אותך. 
כי מילים, לפעמים הן כל כך קטנות. 

 

 

לפני שבוע. 13 בספט׳ 2021, 13:07

יש דברים שאני יודע שאני לא אהיה. 
עם הרוב, אין לי בעיה. 
כי למדתי (ותודה לאל על שלמדתי) להתמקד במה שאני יכול להשפיע. 
גבוה יותר, עם שיער גולש, כבר לא אהיה. 
אז אני מתמקד במה שאני יכול להיות ולשנות.
ולא תמיד זה קל. 
לפעמים זה קשה מאוד, מלחמה פנימית של ממש.
שלא תמיד אני מנצח בה. 


רק דבר אחד שלא תלוי בי ולא אוכל להיות, קצת שורף אותי.  
וכשאני כותב קצת, אני מתכוון לרמת הגחל.
לא אוכל להיות הרבה יותר מפלסטר או תחבושת, על ליבה של גבירתי.
אין פה משהו שלא ידעתי, או לא הובהר לי מלכתחילה. 
למעשה, עצם היותי כזה היא מתנה עצומה. 
שאני מודה עליה, לאל ולגבירתי. 

אני חוווה אושר ורגש עצומים. 
אני בר מזל על שמכל נשות תבל, היא גבירתי. 
אני נפעם ממנה בכל יום באופן אחר ויחודי. 
ואני אוהב אותה, כל כך אוהב. 
שאני משתוקק שהיא תחווה את מה שאני חווה. 
או לפחות קצת מזה. 
גם אם לא כלפי.
כי מגיע לה. 

לפני שבועיים. 9 בספט׳ 2021, 11:40

כשאני חושב על גבירתי, זרמים בלתי מוסברים וניתנים להשוואה מציפים אותי. 
שילוב של חרמנות כבושה, תשוקה, שמחה, יראה וצורך בלתי נשלט לחבק ולקמט אותה בחיבוקים.
לנשק לה את הנשמה.
היא מסעירה אותי ומדהימה אותי.
היא קוקטייל מרענן של אינטלקטואלית, נוגשת עבדים, מצליפת רפליקות שנונה, דיווה ואחות רחמניה, עם נגיעות אימהיות. 
וככל שהצורך הוא בלתי נשלט, אין סיכוי שאעז לעשות זאת בלי רשותה.

כי היא שולטת ושולטת זו ההגדרה הכי טובה לגבירתי. 
שולטת בעצמה, שולטת בסיטואציה, שולטת בי.
וכשהיא שולטת בי, אני שולט גם בבלתי נשלט.

כשאני חושב עליה, אני מוכן לחצות את המדבר בהליכה ולאחר מכן לשחות את האוקיאנוס. 
רק בשביל שהנפש שלי תתרומם
רק בשביל לראות אותה מחייכת , את החיוך השדוני שמעורר בי תחושה שאין דומה, או שניה לה.


אחת, ראשונה ואין שניה לה, היא גבירתי



 

 

לפני שבועיים. 9 בספט׳ 2021, 1:27

כשהיא אומרת שיש לה שאלה. 
אני נדרך. 
כי היא זו שיודעת לשאול ובעיקר לדרוש את התשובה. 
והיא שואלת שאלות  קשות.
כאלו שהתשובות להן מתחבאות מתחת לאבנים וסלעים, במעמקי הנפש שלי. 
כאלו שאפילו אני פוחד לשאול את עצמי.
והיא שואלת ומעמיקה ולוחצת. 
באסרטיביות נחושה. 
ואני מזיז את הסלעים והאבנים ומוציא את התשובה.
ואני קצת מתבייש בי ובמחשבה. 
לא סתם היא נקברה אי שם. 
אבל אני עונה, כי זו האמת 
ועכשיו, כשהיא בחוץ, אני לא יכול שלא לחשוב עליה.
על התשובה ועל גבירתי. 
 

לפני 3 שבועות. 5 בספט׳ 2021, 2:17

אמצע הלילה. 
באוזניות זמרת שאני אוהב, עושה קאוורים. 
מכשפת בקולה וכובשת את השירים, הופכת אותם לכאילו חיכו כל הזמן לרגע שהיא תיקח אותם.
השירה שלה, הקול שלה, גורמים לי להתרכז במילים של השירים שהכרתי, כמו שאף לא התרכזתי. 
ואני מאזין ונמלא קנאה. 
בזמרת שיכולה להפנט כך את המאזין ובעיקר במי שכתב את השירים. 
מילים כל כך חזקות וגדולות. 
אין סיכוי שאי פעם אכתוב משהו שיגרד את הרמה הזו. 
ואני רוצה. 
לכתוב, עבור גבירתי, את היצירה השלמה, זו שאין בה תו חסר או מיותר.
עצומה ומדוייקת, אך לא מוגזמת. 
היצירה שהיא ראויה לה. 
קנאת סופרים תרבה חוכמה. 
וקנאתי מה?

 
 

לפני 3 שבועות. 3 בספט׳ 2021, 13:22

אחת לשלושה, או מקסימום חמישה ימים, אני חוזר לרגע ההוא. 
בבית הקפה ההוא. 
באותו יום בחודש נובמבר כשבדרום הרחוק עפו טילים ובמרכז השבע שתו מיקיאטו.
ואצלי בלב היתה הרעשה כבדה ונרשמה פגיעה ישירה. 
חוזר לרגע בו ביקשתי שתטיל עלי את מרותה. 


רציתי להיות שלה, כי אני גבר, כי אני נשלט. כי היא יפה וסקסית. 
וזה שברור היה לי שהיא מיוחדת, רק העצים את הרצון. 
אבל אני חוזר לרגע ההוא, בגלל שלא הבנתי מה אני מבקש. 
יותר נכון להגיד שלא הבנתי מה אני מקבל. 

אני חושש מהיום הזה, אבל מודע לכך שיש סבירות שהוא יגיע.
יום אחד, אולי לא אהייה רכושה. 
גם אחרי אותו יום,  גבירתי תהייה מהאנשים שהכי השפיעו על החיים שלי.
בצמרת הגבוהה מאוד של אלו שהשפיעו עלי ועל החיים שלי.
הבדס"מ ויחסי השליטה, הם לפעמים רק אמצעי לשינויים שעברתי ואני עובר, בזכותה. 
מהדברים הקטנים ועד הגדולים. 

 

 

 

 

לפני 3 שבועות. 31 באוג׳ 2021, 19:05

אם היית רחומה, היית מובילה אותי בשלשאלות אל מרתף עינויים. 
שם היית לוקחת ברזל מלובן עליו מוטבע שמך והיית צורבת אותו על בשרי. 
שכל העולם ידע. 
אם היית חסה עליי, היית מצליפה בבשרי החשוף.
עד שאעשה מה שאת תגידי. 


אבל את אכזרית. 
במקום בבשר החי  צרבת את שמך על ליבי.
עד שאיני יכול שלא לחשוב עלייך לרגע. 
ליטפת את ראשי ברוך ונשפת לתוך נשמתי.
הפכת אותי מכור אלייך ולאושרך. 
את הגדול בפחדי הפכת לחגב לעומת הפחד שלא אהיה שלך.