שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

דוב(ר) ההרמון

אתמול היה דוב ויהיה גם מחר.
הכי דוב בהרמונה של הגבירה.
לפני 9 שעות. 22 בינו׳ 2022, 13:27

כשאני מגיע הביתה, אני כ"כ מפורק, שלא בטוח שאני יכול להרכיב בעצמי את הפאזל שקוראים לו אני. 
אז אני נשכב בספה בזהירות, שאף חלק בפאזל לא יזוז. 
הכאבים של היום מחלחלים את דרכם פנימה, מצטרפים לפלגי העצב שזורמים בי ויוצרים זרם בקנה מידה של הסמבטיון ביום חול. 
ואולי למרות ששבת עכשיו, זה יום חול, כי אין שום קשר בין איך שהיום הזה עבר, מה שאני עושה ושבת. 

היא לא רגילה, גבירתי, מאוד לא רגילה. 
הייתי אומר מיוחדת, או נדירה, אבל אלו מילים רגילות מידי. 
היא מצליחה לאתגר ולבחון אותי, ללטף ולעודד, אבל גם לנזוף ולתקן.
כשהיא נכנסת, אפילו לא פיזית, זה נראה שהיא מדליקה בראש שלי תאורה יחודית, לוחצת על שלט ומשמיעה מוזיקה נפלאה. 
ופתאום, כאילו אין כלום בחוץ או מסביב.

כשגבירתי מפנה מזמנה, בטרם תלך לישון, משהו בי מתעורר. 
בסוף השיחה, אני מרגיש כאילו הגוף והנפש שלי עברו עיסוי, אני כמעט שוכח מהיום שעבר עלי, הסמבטיון נזכר ששבת והזרימה של הכאב והעצב נעצרת. 
לכמה רגעים אני אפילו מחייך, הרבה יותר שלום לי בשבת. 

נעים איתה.
כיף בזכותה.

   
 

לפני יומיים. 20 בינו׳ 2022, 8:54

יום קשה, שגורם לימים הקשים והמעצבנים שקדמו לו להרגיש כמו ישיבה על מחצלת באמצע הפארק לרגלייך. 

אני במושב שליד הנהג, מודאג ממה שאני צריך לעשות, ממה שעוד לא גיליתי כיוון שאני בדרך.

אי הוודאות מטרידה יותר מכל.

ברדיו משדרים את take me to church ואני עוצם עיניים, חושב עלייך, על המילים, על כמה שאני רוצה להיות בכנסיה שלך, בעצם, עדיף מסגד. 🙏. 😉

ואז טלפון מעיר אותי.

בשניה הראשונה אני כועס על ההפרעה, לא בצדק כועס, כי השיחה חשובה.

ואז אני חושב כמה נעימות היו השניות האלו.

אחכ,  כשקר וקשה לי אנחנו מדברים וכמו תנור נפט מחמם ונעים מפעם נדלק לי בלב.

גבירתי, תודה, שאני יכול לברוח אלייך, גם כשמדאיג ומעונן.

תודה שאת חושבת עלי ודואגת לי.

 

 

 

 

לפני שבוע. 12 בינו׳ 2022, 8:37

"בשניות הראשונות, של השמחה, למי הכי רצית לספר?"
כשאתה יודע לענות על השאלה הזו, אתה יודע את מי אתה אוהב. 
ובאותו רגע, הכי רציתי לספר לך, גבירתי. 
כי אפילו יותר משזה היה הרגע שלי, זה היה הרגע שלך. 
כי מעבר להיותו רגע של שמחה, זה היה רגע מרהיב של ניצחון. 
שלי, על הפחדים, אבל זה היה הרבה יותר מזה. 

את הרבה יותר, מ"רק" גבירתי.
מרגע שהסכמת לקחת אותי תחת שלטונך, נטלת סמכויות שקשורות בי, סמכויות שהענקתי לך מרצון. 
אבל את הרבה יותר מרק "גבירתי" וכל ההרבה יותר הזה, דבר לא יכול לגרום לו. 
את הרבה יותר מגבירתי, כי את אחד האנשים החכמים שאני מכיר.
ואחת הבודדים שהמוח שלי שותק מקשיב כשאת מדברת, במקום לנסח טיעונים ותשובות. 
לפעמים זה כואב לי, לפעמים זה שורט, אבל תמיד זה הדבר שלדעתך יהיה הכי טוב, עבורי. 


זה עולם של איזונים, בין גזרים למקלות.
בין פחדים לתקוות. 
ואת הפחד ההוא, לא ניצחתי כל השנים האלו. 
והוא התעצם. 
רבים ומצויינים, אוהבים, בני משפחה, חברים ואחרים ניסו לשכנע אותי. 
הם צדקו, אני ידעתי. 
אבל פחד אינו רציונלי, אז התחמקתי וברחתי. 
כי שום דבר רציונלי לא יכול לנצח פחד כזה, חוץ מפחד גדול יותר. 
את מה שאת עשית לי, איש מאותם אהובים לא הצליח. 
מול הפחד ההוא, את הצבת פחד גדול יותר, הפחד לאבד אותך. 
עשית את זה באסרטיביות המלטפת שלך ומסיבות מוצדקות לחלוטין, אני הרי הבטחתי שאעשה את זה. 
וליד הפחד לאבד אותך, היה גם צרור מקסים של גזרים וכמו תמיד, הבחירה היתה שלי. 
 
ומאותו רגע, שישבנו ברכב שלך ואני בכיתי. 
מאותו רגע שהתוודיתי שאני פוחד. 
ידעתי שבפעם הראשונה אני הולך לנסות לנצח. 
ואני אחד שמנצח, בד"כ, אחד שלא מסוגל לשאת הפסד. 
אולי בגלל זה חשבתי שאחרי ההתחלה, יהיה לי קל.
והתברר שקשה לי, אז נאבקתי והקשבתי לך.

והצלחתי. 
ושום פודיום, שום גביע, או צלחת אליפות, לא ישווה לתחושה הזו. 
שהענקתי לך, גבירתי, את הפחד הגדול שלי, מובס. 
שהראיתי לך כמה אני רוצה להיות שלך, שהמעשים שלי נמצאים במקום שבו המילים מנסות להיות.  
שגרמתי לך, גבירתי, להתגאות בי.

 


 

 

 

 

 

לפני שבועיים. 7 בינו׳ 2022, 22:06

זה היה יום קשה, מטלטל. 
קשה מנטלית ובעיקר מערער. 
בלי הכנה מוקדמת, חטפתי מין סטירה ולא מהסוג הנעים. 
סטירה זה כואב ולא נעים, לרוב לא מתים מסטירה, אבל היא מעוררת. 
ובתוך היום הקשה הזה, לא יכולתי לחשוב על דברים נעימים. 
אפילו לא על כמה שאני אוהב את גבירתי. 

ואחרי הסטירה, אחרי שנגמר הבלאגן, מתחילות המחשבות. 
והן פוצצו לי את הראש. 
קצת כמו אחרי שניצלת ממשהו, אני מרגיש רעד. 
בעיקר מחשבות  על כמה בר מזל אני. 
ועל זה שעדיף ס"מ של מזל מקילומטר של שכל. 
ולי היה דונם של מזל. 
על מה שיש לי בחיים ומה שלא הייתי צריך לעבור. 
בין היתר וממש לא בשולי הדברים, על זה שזכיתי להיות רכושה של גבירתי.


על רגעי חסד בהם אני יכול לשקוע במחשבות מתוקות. 
בעיתים שאני עושה לי לחשוב עליה. 
בדקות המתוקות של שיחות.
והמתוקות יותר שאחריהן, בהן אני עוצר הכל ומחייך. 
על הרעד שאין דומה לו, כשאני איתה. 

זה היה יום קשה ומטלטל. 
אבל לפעמים סטירה, גם לא מהסוג הנעים. 
היא מתנה. 


 

 

לפני שבועיים. 4 בינו׳ 2022, 22:41

בדמיון שלי אני אומר כל כך הרבה דברים ומצליח להעביר מה אני מרגיש, מה אני עושה ואיך אני עושה את זה.
בדמיון שלי אני גם משוחרר ומצחיק, כמו שאני יכול להיות.
חברים שלי יעידו על כך בשבועה.
אבל ולמרות שהדמיון שלי מזרח תיכוני, אני לא מצליח להעביר מילים ותחושות מהדמיון אל הכתב, לא מצליח להשתחרר מולך, גבירתי.
פה ושם בורח קצת, אבל זה באמת קילוח דקיק מידי.

כל מה שבא לי בקלות בד"כ, הופך קשה, כאילו  אני קשור לאבן ריחיים ואני מנסה לסובב אותה והיא נעה לאט מידי, מוציאה מילים טחונות.
ואולי הכל טקטיקה, כי אני אוהב אותך מידי.
וכיוון שאני אוהב אותך ואני שייך לך, יש לי מה להפסיד ואני מודע לכך.
(לא במקרה השיחה היחידה שלי איתך שבה הייתי משוחרר, היתה כשלא הייתי שלך).
כשאין לך מה להפסיד, אתה יכול להיות משוחרר, ואני בעיקר חושש להפסיד, כי יש לי מה.
כמו מהמר שלקח את הקופה ורק רוצה לסיים את הערב ולחזור הביתה, לא רוצה להמר על מה שהרווחתי.
אז אני חושב הרבה יותר מידי, נזהר מידי ולפעמים, בעיקר כשאני איתך, אני מתקמט ממחשבות.

ואולי בכלל בלתי אפשרי להעביר מהדמיון והתחושה את מה שאני מרגיש.
כמה אני אוהב אותך, כמה אני זקוק לך, רועד ממך, מבקש להיות לך מה שאת רוצה שאהיה.
אז אני נכשל בצורה כזו או אחרת בכל פעם מחדש, אבל ממשיך לנסות.
כי אני צריך את זה, מאוד.
ובעיקר, כי זה כיף.

גבירתי, את עשן נעים של קטורת, את אש חמה בחורף, את הר אדיר במדבר.
את ריח של קפה טחון בבוקר, את ריח של פרחי יסמין בליל קיץ .
את משהו נעים וטוב שקשה להבין אותו אם לא חווים אותו.
אי אפשר לתאר מה זה ירוק, או כחול.
אי אפשר להסביר מה את גורמת לי להרגיש.


ברשותך, אני אמשיך לנסות.

לפני 3 שבועות. 30 בדצמ׳ 2021, 11:57

אנחנו יושבים ואת מסבירה לי על עצמי דברים. 

מציעה לי דרך להתמודד עם קושי והדרך שלך הפוכה לחלוטין לכל מה שאני חושב. 

לראשונה, זה די הרבה זמן, אני חש התנגדות עזה למה שאת אומרת. 

כי הוא מנוגד לחלוטין להוויתי. 

(לא שאין לנו אי הסכמות, אבל כזו התנגדות לא היתה לי הרבה זמן) 

ואת, מזהה את ההתנגדות ולא מכריחה, רק מציעה לחשוב על זה. 

אין לך בעיה לדרוש, או להציב עובדות או פקודות, את שולטת אסרטיבית מאוד. 

אבל את גם יודעת מתי להגיד שאת רק מייעצת. 

ואת מחווה דעתך על עניין אחר, 

ומצחיק, או עצוב, אבל אותו עניין עליו את מדברת, בדיוק מפריע לי להיות איתך לגמרי. 

ובדרך הביתה, אני רוצה לדפוק את הראש בחלון. 

כי את צדקת, שוב ב 2 האבחנות שלך. 

ולא, זה לא חדש שאת צודקת, גבירתי. 

אבל זה שאת צודקת בדברים שקשורים כל כך עמוק לנפש שלי, שאת רואה אותי טוב יותר מאשר אני עצמי, זה כבר מרגיז ונפלא. יותר נפלא ממרגיז.😉

לפני 3 שבועות. 28 בדצמ׳ 2021, 22:04

אני אוהב להיות איתך, גבירתי. 
בכל מקום ובכל הזדמנות. 
אבל מעטים המקומות שאני אוהב להיות איתך כמו בבית קפה או מסעדה. 
מדובר במחזה משובב נפש, ביחוד את הנפש שלי. 
אנחנו יושבים במקום מפוצץ באנשים ברמה גבוהה ואת כובשת את המרחב בקלילות כמעט אגבית. 
5 דקות אחרי שהתיישבנו והמלצרית מאוהבת בך, שעה קלה אח"כ היא כבר מפנקת אותך בקינוח על חשבון הבית. 
אז לא, אני לא אטען שאני אובייקטיבי לגביך, גבירתי.
אבל זה שאני לא אובייקטיבי, לא אומר שאני טועה. 
מזלי שהחלטת לכבוש ולהחיל עליי את ריבונותך, גבירתי. 

לפני 3 שבועות. 28 בדצמ׳ 2021, 9:03

אנחנו כ"כ שונים, ברקע, בעולמות, בתחומי העניין, שאין סיכוי ממשי שהייתי מכיר אותו, בלעדיה. 
לא היה סיכוי שהיינו מצליחים להתחבר ולא ללכת מכות -בלעדיה. 
אבל בזכות גבירתי הכרתי אותו, בזכותה הירידות ההדדיות הפכו לחברות. 
ואיזה חבר שהוא. 
אני מביט בו ונדהם.
מההשקעה, החוכמה, הירידה לפרטים וטוב הלב שלו. 
תודה לגבירתי, שחשפה אותי לתופעה המרהיבה שנקראת אנטי (ושגרמה לו, לא לבצע בי מעשי חבלה. )
תודה להוריו שהביאוהו הלום, או לפחות לעולם. 
ומזל טוב, חבר יקר שלי. 
אתה מדהים,חכם וטוב לב, ולהיות חבר שלך, זו זכות גדולה.

 


 

לפני 4 שבועות. 23 בדצמ׳ 2021, 10:06

לפני אחת הפגישות עם גבירתי, קניתי ממרח. 
לא הכרתי אותו לפני ולא ידעתי מה טעמו. 
ואז, טעמתי אותו והוא היה שמיימי. 
אני לא יודע אם זה בגלל שטעמו אכן שמימי, או בגלל שלאור העובדה שגבירתי ישבה לא רחוק וצפתה בי מתקין לה את ארוחת הבוקר, נשמתי עננים. 
זה לא משנה באמת. 
כי מאז, זה הממרח האהוב עלי. 
הוא שמיימי, כי הוא מחזיר אותי לרגע ההוא. 
כשאני טועם ממנו, לרגע או שניים, היא יושבת לא רחוק ממני. 


 

לפני חודש. 17 בדצמ׳ 2021, 12:39

"תגיד, רוסו, אתה זוכר את הפגישה הראשונה והשניה שלנו? אתה מבין איזה דרך עשינו?" הוא שואל אותי ואני אומר "כן," ומחייך 
כי אני חושב על הדרך שעשיתי איתך ובזכותך, גבירתי. 
על זה שעצם מה שאני עושה עכשיו איתו, גם זה בזכותך הרי, גבירתי. 

רוב האנשים רואים את מה שיש עכשיו, מעטים יכולים לראות רחוק יותר. 
ואת גבירתי, ראית.
ראית אבק אדם מהלך ומנסה לשדר נורמליות מומצאת, נשמה פצועה ויבשה, כמו מדבר. מפוצצת את העור של עצמה והחלטת להרים אותו, לתת לו יד ואז לבנות אותו מחדש. 

אז כן, אני זוכר את הדרך, גבירתי. 
ומי שהיה שם על הקרשים, מי שעשה את הדרך, לעולם לא ישכח מי נתנה לו יד כשהעצב עבר לגור בתוכו ואז עיצבה אותו מחדש, שמח.
ואני אסיר תודה עליה ונחוש  לשמח אותך, לגרום לך להתגאות בי ולדעת שלא לחינם לקחת אותי בדרך הזו. 
אין לי מושג לאיפה אגיע בסוף הדרך, אם כי מקונן בי חשש קטן  שבסוף  תעשי ממני בנאדם, גבירתי.  🤗
טוב לי דוב. :-)