זמן. אף פעם הזמן הזה לא הרגיש ככה. יותר מידי זמן, עבר מאז זכיתי להתפלש למרגלותייך. בני אדם סופרים זמן בשניות, דקות ושעות מהבחינה הזו, למרבית הצער (בעיקר שלי) ידענו תקופות ארוכות יותר בהן לא זכיתי להתפרס למרגלותיך. אבל זמן געגוע וזמן צורך עובד אחרת לגמרי. וזה מרגיש כאילו שלושה נצחים עברו מאז. כשאזכה לכרוע לפנייך, אהיה שם דובון מעריץ ואוהב כמו שהייתי. אבל אני לא אהיה אותו אחד וגם את גבירתי, לא.
הולך לתוך היער האפל, האור הולך וכבה. צועד במודע לתוך האופל ויודע שהאור לא יעלה בקרוב. בכל צעד עוד אחד מהאורות שהאיר את דרכי כבה. ובחושך הגדול, אני מחפש רסיסי אור, גם נחמה פורתא היא נחמה. ויש אור אחד, אמיתי וגדול והוא הרבה יותר מנחמה ולא פורתא כלל. את, גבירתי.
במקום רחוק מאוד, בצד השני של העולם. ישנו מקום אליו אני רוצה לחזור. יפה כמו ציור וקסום כמו באגדה. ויש שם אגם ענק, בגדתו השנייה יש הר געש לא פעיל. מבט אחד בו יכול להרגיע כל לב, עד שדומה שאין שום דאגה או צער שתשרוד נפש של מי שמביט לאופק.
ויש מקום אחד, בו אני רוצה להיות יותר. למרגלותייך. מחבק אותן וחוסה בהן. להביט בעינייך ולנשק את ידייך. לספר לך שכאן, זה המקום הכי יפה בעולם. ואפילו אגם רחוק בארץ יפה, לא ישווה למקום הזה.
אני לא אכילס. רחוק מלהיות אפילו קרוב לאכילס. אכילס הרי היה גיבור חיל, בנם של אלה ובן אנוש. עם שרירים עליהם מעבירם שיעורי טריגונומטריה. אני, שמן ולא גיבור חייל, יותר קרוב לאוכלס מאשר לאכילס. :-) אבל זה שאתה לא אכילס, לא אומר שאין לך עקב זה או אחר, כזה שאם יכו אותך בו יפילו אותך.
סופר מן, היה גיבור על עם סטייה של לבוש תחתונים מעל המכנסיים, חוץ מזה אי אפשר היה עליו. אבל כמו אכילס, אם היו מקרבים אליו קריפונייט הוא היה הופך חלשלוש. אני לא סופר מן. רחוק מלהיות אפילו קרוב לסופר מן. יותר suber man. אבל, זה שאתה לא סופר מן, לא אומר שאין לך אזור או שניים, שבו אתה מרגיש בלתי מנוצח. זה יכול להיות גופני, או אחר, נניח יכולת ביטוי, תיאור או ציור.
באינטרקצייה הראשונה ביננו, גבירתי הלכה ישירות ל"כח העל" שלי ובאופן מטאפורי הורידה לי סטירה מצלצלת. ניסיתי להאבק ולהילחם, אבל בלי טיפת קריפטונייט היא הכניעה אותי. לא כי היא גיבורת על (היא כן), אלא כי היא צדקה. בחודשים הראשונים שהייתי שלה, הרגשתי איך היא מרגישה אותי קצר, דווקא מהמקום הבטוח שלי, המקום בו חשבתי שאני הכי חזק. מכאן, כבר הייתי הרבה יותר קשוב.
גבירתי למדה מהר מאוד מהו איזור חיוג אכילס, שלי. היא מכירה אותו טוב ממני. אבל היא אף פעם לא תנסה להכות אותי שם, היא טובה מידי מכדי להשתמש ב"צ'יטים" כאלו.
בפגישות הראשונות ביננו, גבירתי העירה לי על שני עניינים גופניים שקשורים אלי. הערות שקל מאוד להעלב מהן, להתנגד, לברוח. קל, אבל לא נכון.
לא כאלו שנעים לשמוע, אבל כשאתה מספיק חזק בשביל להקשיב, אתה מבין כמה היית צריך שיעירו לך ויתקנו אותך. לשמחתי, אני הקשבתי.
הקשבתי וזכיתי. בגבירה מדהימה, שולטת מושלמת בשבילי, מורה רוחנית ולא רק. אבל, קודם כל זכיתי בחברה אמיתית, אכפתית ודואגת. זו שאני צמא לדעתה, זו שהחיוך של משביע והחיבוק שלה מרווה אותי. בכל יום מחדש, אני יודע שאני קם כדי להרוויח את הזכות להיות רכושה. בכל יום מחדש, אני מודה לאל שהרווחתי אותה כחברה.
איור מחרמן שעלה לי בזיכרון. לא אילוסטרציה. בשום פנים ואופן.
עברו אי אילו שנים מאותו אחר צהרים, הרבה אי אילו, אבל את הרגע והתחושה אני לא יכול לשכח. זה היה כ"כ מזמן שהייתי ילד ומדהים מכך, זה היה בימים שבאמצעה של עיר , אפשר היה למצוא חורשות ענק שקראו להן ואדי. לא רחוק ממנו, היה נדמה שיש אדמה יציבה, אבל באמצע הצעד השני הבנתי שזו ביצת ג'ורה. היות ולא יכולתי ללכת אחורה, את ה6 מטרים שנותרו עשיתי כשהג'ורה מגיעה עד ירכיי. יצאתי מסריח כ"כ, ש4 אמבטיות ו2 מכונות כביסה לא היו עוזרות.
sucio*
הימים, הם טרום התרכושתי לך. הכי קשה היה במיטה, כי אז הייתי נוגע בעצמי ומדמיין מכרות כאלו ואחרות. זה היה חמור במיוחד בתקופה ההיא, שאירוע משמעותי בעבודה הכניס אותי לעצבות קשה, כמעט דכאונית. ימים שלמים לא יצאתי מהמיטה מהרגע שהגעתי הביתה. החיוך על פני היה נדיר כמו חמסין בקופנהאגן. ואז, במיטה, הייתי נוגע בעצמי, מדמיין ושניה אח"כ אומר "סתם, סתם, איזה מגעיל אתה, sucio*" " אף פעם, לא הרגשתי מלוכלך כל כך, אפילו בבריכת הג'ורה התחושה לא היה קרובה לכך. 4-5 פעמים ביום שלכלכתי את עצמי ובכל יום אהבתי אותי פחות.
Neto**
לא מזמן , אמרתי לך שהדבר הראשון שעולה לי בראש כשאני חושב עלייך, הוא נקיון. יש בך ניקיון ולא רק במובן הסטרילי. הניקיון שלך הוא בצורת המחשבה, הלבוש, הניתוח של הדברים וההערות שלך, גם כשהן כואבות. וכיוון שמבחינתי את גם חכמה וגם הכי נקיה שיש, אני בוחר להקשיב להערות ולעצות שלך רוב קשב. לא תמיד אני מסכים איתך, לרוב כן. אבל כשלא, את מקשיבה לטיעוני והרבה פעמים מקבלת אותם.
can't touch this
הזכות הראשונה שנלקחה ממני עם חירותי המכוערת, היא הזכות לגעת בעצמי. אין לי תלונה או טרוניה, אלו חוקיי הפורמט ואת החוקים את כותבת. באופן מוזר, מרגע שהזכות נלקחה ממני, הצורך פחת. מידי פעם, אני מבקש את רשותך, לעיתים אף מתחנן וחנחנן. ורק כשהיא ניתנת לי, היד שלי חוזרת למה שהיתה פעם זירת הפשע. אתמול, אחרי כמה ימים לא פשוטים הרגשתי צורך וביקשתי את רשותך. אחרי שחקרת את הסיבה והדרכת אותי, אישרת. ואז חשבתי עלייך, הגעתי לפורקני וחייכתי. הרגשתי הכי נקי בעולם. נטו בזכותך.
ערימת הז'יטונים שהיתה שלי, הלכה והצטמקה, הלכה ונעלמה.
סיבוב אחרי סיבוב, את מנצחת ומרוקנת אותי.
האוזניים שלי מחייגות 102, המוח שלי צורח תברח, אבל האגו שלי , הוא מסרב.
ואני נכנס ב 280 קמ"ש לטילט.
את רגועה, מחייכת, בשליטה מלאה,כאילו הייתי סדרה שכבר צפית בה בנטפליקס.
מעווה פרצוף, מחייכת, נראית מודאגת ואז קורצת ומנצחת שוב.
מהערימה שלי לא נשאר כלום, אבל האגו מסרב להתרומם.
אין לי כלום חוץ מעצמי, אז אני שם אותי על השולחן.
הכל או כלום.
את יודעת איך זה יגמר, את מניחה את הקלפים על השולחן, מזדקפת ואומרת "בוא".
תמונה שניה
אני שוכב על הרצפה בפינת התא ומרחוק אני שומע את טיפופי נעלייך.
אני מתעורר ומזדקר ואז מיד משתחווה, כמו שדרשת ממני לקבל אותך.
את מתקרבת, אני רועד מפחד ומהתרגשות.
נדרש לא מעט כח מצידי להכניע את האגו, אבל עשיתי זאת. נכון יותר את עשית זאת.
אני רואה את נעלייך מול עיני ולהוראתך אני מתרומם על ברכיי.
את מחייכת ומלטפת את ראשי.
את יודעת שלא היה קל לי להתייצב כך.
אני מתמכר למגעו של הליטוף ליופיו הבלתי יצוייר של חיוכך ורוצה להרוויח כמה שיותר מהם.
שנינו יודעים שהמושכות בייידך ומכאן העגלה נוסעת אין עצור.
לאן שרק תכווני אותה.
תמונה שלישית.
גמר המונדיאל, אנחנו בפיגור 2-2, למשחק נשארו עוד 5 דקות וקצת תוספת.
אני חושב עלייך, הקול שלך מדבר אלי, חד, ברור וקשוח, כמו שאתה יודעת להשמע.
לא היית קלה איתי, כי את לא קלה.
אם פרקפציונזם היה שם משפחה לגיטימי, לא מין הנמנע שזה היה שמך.
תיקנת ומחקת, דרשת והיית קפדנית.
לפעמים הייתי צריך להגיע לקצה, תמיד ידעתי שעלי להרוויח בכל יום מחדש את מקומי אצלך.
אבל גם ידעתי שדבר מהקשיחות שלך לא נועד לשם קשיחות בלבד והמטרה היחידה שלך היא להפוך אותי לטוב יותר.
ידעתי גם שאת מצליפה את האמת בפני, כי זו האמת.
וידעת גם את הדבר החשוב ביותר: שבתוכך, נמצאת יהודיה חמה וטובה.
שרק רוצה לעשות טוב.
ועכשיו זה הזמן שלי, לקחת את הכדור ואת המשחק.
ואין רעש, כאילו מדובר בספריה של בני עייש ולא בגמר המונדיאל.
אני דורש את הכדור, עובר שניים ומדביק אותו לחיבורים.
ועכשיו אין אף אחד שיצליח למנוע ממני, לרוץ אלייך, המאמנת שלי, ליפול על ברכיי ולחבק אותך.
התמונה האמיתית (החיים עצמם)
דבר מאלו לא קרה, מין הסתם.
לא בצורה הזו לבטח.
אבל בווריאציות שונות, קרה גם קרה.
בכל פעם מחדש האמוציונליות המתפרצת שלי מוצאת את עצממה מתחננת באסרטיביות מול האינטליגנציה הרגשית שלך.
זו שמצליחה בכל פעם מחדש להכניס אותו לסחרחרת רגשות ויודעת איך לגרום לי במאמץ קל להתפתל,
לעיתים בצורה חמודה יותר ולפעמים מגושמת פחות, מנסה לזכות לזכות בתשומת ליבך או להמתיק את פנייך.
להרוויח את הליטוף שלך.
את הקשוחה והפדנטית, זו שדרשה ודורשת, מקפידה להקפיד, את המורה והמאמנת הכי טובה שהכרתי.
זו שנכנסה לי לראש וידעה להזיז בו כמה מדפים, זו שיודעת לשלוף בכל פעם מחדש, כמעט דרך אגב, את הקלף שיזכיר לי כמה את יכולה להיות אכזרית בצורה מתוקה, עד להרהר אודות עליונתך הבלתי ניתנת לערעור.
ואני בשביל להצחיק אותך אעשה הרבה, כי זה שמצחיק הוא הג'וקר.
ואני רוצה להיות הג׳וקר שלך.
אבל לא רק בדמיון החופשי שלי, תמיד יש לך קלף מנצח .
ואני כמו דב בסוגר. והסוגר, כמו מתחם הסבירות, אין לו גבולות ברורים. מאז נפלתי על ברכיי ובשבייך והפכתי לחיית מחמדך, אין בי פחד יותר גדול מאשר לצאת מהסוגר, להשתחרר מהשבי. אל תשחררו מחבלים עבורי, אל תנסו לחלץ אותי, אני מתפלל. כי את שובה נאורה, מלטפת ומחבקת, מספרת ומשפרת. ומתעללת וצוחקת, משחקת ושורטת. טוב לי שביי מחירותי העלובה נאה בעיני סוגרי, מרהיבה היא שובתי. נאה כגן עדן סוגרי. ובגן יש איזור אחד שפתוח, יפה למראה ומזמין. אבל אוי לו לשבוי אם יתפתה להכנס אליו. אבוי לו אם ישכח את שהוזהר ביום שנשבה. אוי לו אם יכנס לאיזור הנוחות . 🐻❄️❤️💃🏻
פעם שאלו מישהו, לא זוכר אפילו מי, אם לא מפריע לו שהוא לא יהיה בהרכב של נבחרת ישראל. אותו אחד, אמר שמבחינתו הוא מוכן להיות על הספסל או הגג. מר אנטי, איתך בסגל ההרמון שנהוג בידי גבירתי? אני מוכן להיות בספסל האחורי או בבגאז (כן, אני יודע שאתה מעדיף אותי שם. 😄 ) כי, אמנם לא מספיק, אבל פה ושם יוצא לי להגיד בשבחיה. אבל אתה מדהים ומיוחד, באופן שמסביר כמה סלקטיבית היא*. ובאמת בלי שום קשר, אתה טוב לב, חכם, משכיל, שקדן ומעמיק שבאמת שאי אפשר שלא להתפעל ממך. מזל טוב , נשלט גיבור וחתיך של גבירתנו.
אם בדסמ היה ארץ שמחולקת למחוזות, המחוז האהוב עלי היה מחוז השפלה.
הלוז של השריטה הבדסמית שלי, ככל הנראה, הוא השפלה.
מהפטיש לרגליים ולנעליים ועד שאר שריטות, שגם חנות רהיטים שלא מכבדת את עצמה, לא היתה מוכרת רהיט עם כאלו.
והנה, אני רכושה של גבירה, טובת מראה וחכמת עיניים, לה רגליים מרהיבות, שוקיים חמודות ובעיקר, מחשבה חריפה וחדה.
ליפול על ברכי, היא יודעת, אינה השפלה אם כי משאת נפש ולנשק את רגליה מבחינתי זו זכיה, גם זה ברור לי אבל בעיקר לה. .
ולא רק שהיא חריפה וחדה,היא גם בעלת חוש דרמטי מאוד מפותח.
כזו שיודעת לעשות פאוזה לפעמים לתת לי להתבשל עם עצמי.
ופעמים אחרות לדרוש ממני מטלה מסויימת או לענות על שאלה קשה, תוך שהיא מחמיאה לכך שאני חכם ובוא נראה אותי.
יודעת היטב שהעמיסה על גבי שק של ציפיות.
והזמן הזה, שבו אני חסר אונים, מפחד שמא טעיתי ובעיקר ממתין לדבריה, ובכן, הין היתר זו השפלה אמיתית.
היא יודעת בחדות ובחריפות שלה להשתמש באמת, כואבת ומשפילה, אך לא מרסקת, על מנת להזכיר לי מידי פעם מי אני ומה אני ובעיקר מה אני רוצה וצריך ומה אסור מבחינתי שיקרה.
וכך, היא מוליכה אותי בשכיות חמדה של המחוז האהוב, מקומות שלא הכרתי, שבילים מרגשים בהם לא צעדתי.
איזו ארץ יפה היא הבדסמ וכמה מרהיב הוא המחוז האהוב עלי .
