אם בדסמ היה ארץ שמחולקת למחוזות, המחוז האהוב עלי היה מחוז השפלה.
הלוז של השריטה הבדסמית שלי, ככל הנראה, הוא השפלה.
מהפטיש לרגליים ולנעליים ועד שאר שריטות, שגם חנות רהיטים שלא מכבדת את עצמה, לא היתה מוכרת רהיט עם כאלו.
והנה, אני רכושה של גבירה, טובת מראה וחכמת עיניים, לה רגליים מרהיבות, שוקיים חמודות ובעיקר, מחשבה חריפה וחדה.
ליפול על ברכי, היא יודעת, אינה השפלה אם כי משאת נפש ולנשק את רגליה מבחינתי זו זכיה, גם זה ברור לי אבל בעיקר לה. .
ולא רק שהיא חריפה וחדה,היא גם בעלת חוש דרמטי מאוד מפותח.
כזו שיודעת לעשות פאוזה לפעמים לתת לי להתבשל עם עצמי.
ופעמים אחרות לדרוש ממני מטלה מסויימת או לענות על שאלה קשה, תוך שהיא מחמיאה לכך שאני חכם ובוא נראה אותי.
יודעת היטב שהעמיסה על גבי שק של ציפיות.
והזמן הזה, שבו אני חסר אונים, מפחד שמא טעיתי ובעיקר ממתין לדבריה, ובכן, הין היתר זו השפלה אמיתית.
היא יודעת בחדות ובחריפות שלה להשתמש באמת, כואבת ומשפילה, אך לא מרסקת, על מנת להזכיר לי מידי פעם מי אני ומה אני ובעיקר מה אני רוצה וצריך ומה אסור מבחינתי שיקרה.
וכך, היא מוליכה אותי בשכיות חמדה של המחוז האהוב, מקומות שלא הכרתי, שבילים מרגשים בהם לא צעדתי.
איזו ארץ יפה היא הבדסמ וכמה מרהיב הוא המחוז האהוב עלי .
ומורת הדרך, יפה, אהובה ומרהיבה היא אפילו יותר.