דוב(ר) ההרמון

”יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו " 
מעטים יודעים שלאמירה הזו שפותחת את ספר ישעיהו (פרק א' פסוק ג') הייתה תוספת שירדה בעריכה 
במקור בין החמור לשור נכתב "וָדוֹב אֶת גְּבִירָתוֹ הִכִּיר".

מן הידועות שגבירתי היא רחומה ומתוקת לב, אשר על כן רחמיה נכמרו על געגועי הקשים והיא הרשתה לי לעלות אליה לרגל. 
ליבי צוהל לפני כל מפגש איתה, אולם לצדד מחולות הלב, אי אפשר שלא לפחד. 
כי היא רואה הכל והיא יודעת להעיר בצורה מעקצצת ומלאת סרקזם, לחזור על כך מידי פעם, כשאני לא מוכן. 
לפעמים גם חודשים אחר כך. 

אחרי שנים של למידה, הפנמתי את כלל האצבע : בכל מקום בו אני חושב ש"אולי גבירתי תעיר על", אני יכול להוריד את האולי. 
כי כשאני רואה סימני שאלה, היא רואה סימני קריאה ונוזפת. 
כשהיא נוזפת בי, לא נעים לי, כי היא צודקת . 
אשר על כן, לא היה לי ספק שהיא תעיר על הסוודר שבחרתי ללבוש ושלא החמיא לי, או שמא נכון יותר להגיד שאני לא החמאתי לו. :-)
אבל לסוודר הלא מחמיא היה תפקיד, הוא היה סוודר גולף ואפשר היה להסליק בו את אלמנט ההפתעה, זה שקיוויתי שכשאחשוף אותו, גבירתי תחייך. 

כל פעם איתה, היא פעם אחרת, שונה ומיוחדת. 
אי אפשר שלא לתייג כל פגישה בצורה אחרת ושונה. 
אודה ולא אכחש, יום העבודה שקדם לפגישה שלנו נתן את אותותיו וכשיצאתי לדרכי הייתי מעט עייף. 
אבל לא היה סיכוי שאוותר על האפשרות להיות איתה. 
בטח שלא כשאת הדרך אליה עשיתי כך*: 

6 שניות מרגע שראיתי את גבירתי, העייפות נשתכחה ממני. 
כ"כ נשתכחה שהפעם הבאה שפגשתי בה מחדש היתה כשנרדמתי בלילה. 

לטבע נאות היה פעם סלוגן "את הכי יפה כשנוח לך" והפעם גבירתי הייתה נינוחה ואכן היא הייתה הכי יפה. 
הרגליים שלה מצדיקות עשרות שירים של טובי המשוררים וזה לפני שדיברתי על כמה נעימות הן לשפתיים. 
מגע כפות ידיה היפות, הוא משהו שגם עשרות מכונים לא יצליח לגמול אותי מההתמכרות אליהן. 
החיוך שלה, הוא מחזה שאין דומה לו, ביחוד כשההומור שלה מצליח להצחיק אותה (ולפעמים כשאני מצליח לעמוד בקצב ולשחרר רפליקה) . 
כשהיא צוחקת, יפה, נינוחה ומשוחררת, השלוך הצפון אפריקאי שבי כמעט ומצליח לגרום לי לחבק אותה, לנשק ולהגיד "נמשי כפרה עליק, שמדורה". 
אבל אלו לא כללי הפורמט או חלק מכללי הטקס המקובלים בקרב גבירות מכובדות שכמותה.**
לכן, לרוב, אני מצליח להרגיע אותו. 


ואז כשאני מרחף ומאושר, היא לקחה סימני שאלה ועוד כמה סימני קריאה שידעתי עליהם כשבאתי איתם וגזרה עלי גזירות קשות.
אבל צודקות. 
אמנם כסליו עכשיו והרפרנס הכמעט מתבקש הוא לחנוכה, אבל גזרותיה של גבירתי רחוקות מלהיות אנטיוכיסיות.
הגזרות שלה נכונות ובאות מתוך אכפתיות ודאגה. 
את המבחן האיפוק הראשון שלי עברתי היום בהצלחה. 
לא היה קל, אבל לא היה לי ספק שאציית לגזרות כסלו תשפ"ג. 

כזו היא גבירתי הנערצת. 
יפה, אכפתית, מרגשת ומסעירה.
מצחיקה, מלאת הומור, דקדקנית שרואה הכל.
ולא פחות מכך היא ורכושנית.
מאוד. 

*רק עם הסוודר. 

** אין באמת כמותה. 

ובחלומי, אני כבול בידי וברגלי בשרשראות ברזל כבדות, קולר ברזל כבד וקר לצווארי ואת, גבירתי, מובילה אותי ברחובה של עיר.

מנוצח ואומלל, הולך אחרייך ומביט בך מהלכת בטוחה ומנצחת. 

והשרשראות מכבידות על ידי ורגלי אבל הן כלום ליד לגלוג האנשים מול המחזה שמשפיל אותי עד עפר.

ובכיכר העיר, כמעט באגביות, תעצרי, תעמדי לפני , תציבי רגל אחת קדימה ותפקדי "תנשק".

ואני ארד על ברכי, חסר אונים ואנשק את נעלך, מובס. 

הווו רומאו , זאת היתה פנטזיה נהדרת.

רק שכמו רובן של הפנטזיות הן נטולות כ"כ הרבה הקשרים למציאות, שכמעט מצחיק שהן מצליחות להתקיים. 

כי מלבד העובדה שמין הידועות שאת, גבירתי, היא מהמכובדות שבנשות המדינה, אם לא יותר , שרשראות ברזל קושרות את מי שיש חשש שיברח והסיכוי שאקים את המאחז 'הדום שמח' למרגלותייך, גדול לאין שיעור מהאפשרות שאברח.

שלא לדבר על כך שלנשק את רגלך זו שאיפה לחיים הרבה יותר מרגע משפיל. 

והנה, בקליפת אגוז, הקונפליקט הבדסמי, בין הפנטזיה שלקוחה מסרטי מצ'יסטה או מפרקים של מורד סיט', לבין המציאות, בה הנשלט רוצה לסגוד לא פחות וסביר להניח  יותר מאשר הגבירה רוצה להיות נסגדת. 

הפער בין  הקור המקפיא והקלגסיות של הפטנזיה, למתיקות האכזרית ולאכזריות המתוקה שלך. 

עקיבא שר "יש אדם קונה את עולמו בשעה אחת", השורה הזו תפסה אותי מיד.

כשהאזנתי לה חשבתי עלייך והודתי לאל הטוב ולמזלי הטוב יותר, שאת קונתי ושהקולר הבלתי נראה שלך כרוך סביבי.

יש אנשים שיכולים לצפות באותו סרט פעמיים, יש כאלו שיכולים לקרא את אותו ספר פעמיים.
יש יהודים שקוראים כל שנה מחדש  את אותו ספר.
יש כאלו שלומדים אותו כל החיים ומצליחים למצוא בו ניואנסים חדשים ומפלפלים פילפולים על קוצו של יוד. 
אני פחות כזה.
כשאני צופה בסרט, אני חושב תוך כדי מה יהיה בסוף ומרגע שזה קרה, הריגוש יורד.
אבל הם צודקים ,אלו שצופים פעמיים ושלוש.
כי באמת שכשהמוח לא עסוק בסופה של הדרך, הוא פנוי הרבה יותר להבחין בפרטים.
ובפעם השלישית באחרים וברביעית ברמזים מקדימים.
ועדיין, סביר שלא אקרא את אותו ספר או אצפה באותו סרט פעמיים.

אבל , יש יוצא מן הכלל.
אחת לכמה שבועות אני חוזר להתכתבות שלי עם גבירתי.
ביחוד לזו הראשונית, בטרם הייתה גבירתי ועוד הייתה האישה החדה הזו, והמגניבה, עם הרגליים המעלפות ויכולת הצילום המדהימה.
חוזר ומבין כמה לא הבנתי אז.
חוזר לקרא ומזהה את הניואנסים שיפילו אותי למרגלות רצונה.
מתחבר לתחושות שהסעירו את נפשי, אז תוך כדי קריאה.
ולקלוט איך כבר אז נשתלו זרעי הכניעה שיטיסו את הרצון שלי לעשות למענה.
יש לה את המוח הכי סקסי שפגשתי, אבל כשאתה רואה עלה, אין לך מושג איזה עץ ייצא ממנו.

בזמן התרחשותם של הדברים  זה היה מרגש, מאז אני בכל פעם מחדש נפעם מהיכולת שלה, במילה אחת , במשפט חד, להתייצב בעמדת שליטה ואותי בעמדה שהבחירה היחידה שלי היא בין התחושה הבאמת משפילה של תבוסה לבין להיות סופר חד ושנון ולהחזיק עוד קצת, אולי אפילו לגרום לה לחייך.
כשאני חוזר לשם, להתכתבות הראשונה, אני גם זוכר שמה שלכד את תשומת ליבה, זו היכולת שלי להצחיק אותה ולזהות ניואנסים אחרים.
טוב לחזור לשם מידי פעם.
לזכור ולהיזכר.
ולהיות אסיר תודה.

דבר לא דומה לרגש הזה.
לצורך שמגיע מבפנים ליפול כושל ועטור ניצחון,
למרגלותייך, גבירתי.
דבר לא יתקרב לעוצמה הזו.
בו אני חש במתיקותה של מרותך עלי.
את הרגע בו כמיהתי אלייך מתנפצת בזהירות,
כמו היתה גל כנוע ומאולף של צונאמי.
חסר אונים ומאושר מול נוכחותך הכובשת.
מבקש את אישורך.
חד פעמית, בכל פעם מחדש,
היא תשוקתי הנתונה בידייך הענוגות.
ואין נשימה יפה כמו נשימתי העצורה.
זו המרעידה את גופי, עת אני מביט בעינייך.
וכמעט נמוג אל מול יופייך וחיוכך המנצח.
מאושר ונרעד.
מייחל למלא באהבה וביראה את רצונך, קונתי.

לו הדבר לא היה גורר אשפוז, או סתם פיטורין.
הייתי מסתובב עם קולר עליו רשום שמי וליד היה כתוב שאני רכושך.
והוא היה בעיני, היפה שבתכשיטים.
לו רק אפשר היה, הייתי הולך מאחורייך תמיד.
עם רצועה או בלי. כרצונך. 
מוזג או מגיש, מחזיק או זורק.
עומד, או כורע, עושה כל מה שאת תדרשי.
ואת יודעת זאת. ולא רק.
ולכן, כשאת ממש רוצה לפנק אותי ולגרום לי להרגיש מוערך, את מסיימת את הפניה אלי ב"רכושי".

אני אוהב אותך, גבירתי, בתדר  שלא הכרתי ומעריץ אותך כמו שלא ידעתי שאפשר. 
ואת, בטוב ליבך ובאכזריותך החמודה, את מכירה אותי ויודעת לשחק בי ולעצב אותי. 
לאפשר (מידי פעם) להערצה שלי להתנפץ למרגלותייך, כמו הייתה גאותו של ים.
את יודעת הכי טוב בעולם להצחיק אותי. 
ובאותה נשימה , להתעלל בי ולאלף אותי. 
לתקן אותי ולהעמיד אותי במקומי. 
שהוא היפה במקומות, למרגלותייך.

פרולוג. 
הבלוג הזה מלא בסופרלטיבים לגבירתי. 
רובם עברו הנחתה אדירה, כדי שהקורא המצוי לא יחשוב שאני מגזים מאוד ויחשוב שזו הגזמה סבירה של נשלט המפאר את אדוניתו. 
והיא יותר, הרבה יותר.
היא הגבירה והיא החברה והיא לי כמו שנכתב כבר בשיר "היי לי אם והחוק". 

המעצבת. 

בערוץ בית פלוס יש תוכניות כאלו, בהן מעצבים וקבלנים עושים מייקאובר לבית, באופן טבעי לרוב השינוי הוא, באופן טבעי, בפנים הבית. 
כמעט תמיד נתקלים שם בכל מיני צינורות גז ושאר בלתי מתוכננים, בחלק מהמקרים זה מנפח את העלויות או פוגע בלוח הזמנים. 
מה שהכי יפה בתוכניות האלו, זה להסתכל בסיומו של פרוייקט על מה שהיה הבית ואז על התוצאה. 
לפעמים כמעט ולא אפשרי לזהות את  הבית. 

גבירתי אינה קבלנית בניין, למרות שהיתה יכולה להיות קבלנית מעולה. 
היא עושה דברים הרבה יותר משמעותיים לאנושות מלהיות מעצבת דירות, למרות שיש לה יכולת מוכחת בתחום. 
ובכל זאת, לפני 4 שנים, היא לקחה אותי ועשתה בי שיפוץ. תוך כדי מגורים ובלי לפנות את הדייר ולו ליום אחד. 
זה התחיל מדברים קטנים, כמו פיסוק והגיע לדברים שכל מי שמכיר אותי נדהם שעשיתי. 
איך היא עשתה זאת? עברו לסעיפים הבאים. . 

הקשוחה. 
החודשים הראשונים היו קשים מאוד. 
היא זיהתה כל ניואנס, היא הקפידה על כל פסיק, היא דרשה, היא כמעט רדתה בי בדרישה לשנות את סגנון הלבוש, הכתיבה, הדיבור והמחשבה. 
הרגשתי באופן כמעט פיזי את הקולר שלה, את הפדנטיות ואת הדרישות הגבוהות שלה. 
רציתי להיפגש איתה ורעדתי מהתגובה שלה. 
כתבתי פוסטים ועצרתי נשימה עד שהגיבה.
ולפעמים הרגעים שלפני, היו הטובים והנעימים באותו יום. 
היו רגעים שכמעט בכיתי. 
אבל ידעתי ש: in my Gvirti I put my trust .  
למה? ובכן סורו לסעיף הבא. 

האמיתית.
מהרגע הראשון הבנתי: היא אחרת. 
לא שיש לה בעיה עם מצלמות ופילטרים (כן, היא יכלה להיות צלמת אדירה), אבל בעולם של אינסטגרם היא אחת שמטיחה את האמת בפרצוף. 
לא כדי לרסק ולא כדי לפגוע, אבל היא גם לא תימנע ממנה אם היא תחשוש שזה יפגע. 
ובמקרה שלי, זה היה אחד האלמנטים הכי חשוב בכניעה הכמעט מיידית שלי. 
כניעה היא הרגע שבו אתה מפסיק לנסות להתנגד רק מתוך הצורך להתנגד. 
מצד שני, ידעתי שאני יכול להסביר ולפעמים גם לשכנע. 
עכשיו נשאר רק להכיר אותה באמת ולרצות להעריץ כמו שמעולם לא הערצתי. 
למה? נכון, הסעיף הבא. 

האכפתית. 

גבירתי לא התעניינה בתחום העיסוק שלי. 
ולמרות זאת, היא מקפידה לעקוב , דורשת עדכונים ולפעמים כשאני שוכח לעדכן, גם מזכירה לי את הקשוחה. 
אכפת לה ממני והיא משקיעה בכך זמן. 
אכפת לה ממני, כאדם וחבר.
באחד הרגעים הקשים שהיו לי, האכפתיות שלה היתה מרגשת באופן יוצא דופן. 
ולמרות שאני אגואיסט, אני יודע שהאפתיות הזו שהיא חלק אינהרנטי ממנה, היא חלק קטן מהסיבה שהיא כה נערצת. 
כן, הבנתם, עברו לסעיף הבא. 

המעניקה. 

אם יורשה לדוב להעיד על פרוותו, ליבת מערכת ההפעלה שלי, היא הנתינה. 
אני רוצה להעניק ולהשביע רצון. 
אבל, ליד רוחב הלב והרצון לתת של גבירתי, אני אגואיסט נקלה.
וכשאני רואה כמה היא עוסקת בלעשות טוב, בלהעניק וכשאני רואה כמה אכפת לה, אני חש צורך בלתי נשלט כמעט לרצות לעשות על מנת לתת לה. 
ולא, היא לא אחת שמקבלת בקלות. 
אם זה היה תלוי רק בי, הייתי ממטיר עליה מתנות. 
אבל לרוב היא מונעת ממני לעשות זאת. 
היא המבוגרת האחראית ולכן אני מאושר שהיא אוחזת בשרשרת שמחוברת לקולר שלי, 

אפילוג. 
אני כורע לפניה בענווה, מתוך הערכה עצמית גבוהה. 
לא מתוך אפסות עצמית. 
כורע לפניה בהערצה אמיתית, לדמות שאינה של פוסטר. 
היא האישה היפה והסקסית, אבל לא את יופייה אני מעריץ. 
הערצה שלי היא של האישיות והייראה היא מפני האמת. 
ארבע שנים שאני שלה, ארבע שנים של מסע מענג ולפעמים מייסר.
שנים בהם למדתי בלי הפסקה. 
הרבה עליה, עוד יותר מכך על עצמי. 
תודה שזכיתי. 

הרעד הזה שלא היה ראשון לו ושאין דומה לו.
השילוב בין היופי הכמעט שלגייתי של רגלייך, לעוצמות של עינייך.
בין המתיקות לקשיחות.
את, גבירתי, את איזור חיוג נפרד של רגש.
אפילו קידומת בינלאומית.

גבירתי היא נכס. 
אני כותב את זה ומודע לכך שהעובדה  שזו אמירה שבאה ממני, היא כזו שלא אמורה להתקבל על הדעת.
בטח לא על דעת של מישהו עם לוגיקה בסיסית. 
אני הרי רכושה, אז אם יש נכס בסיפור הזה, הרי הוא שאני שלה. 
ובכל זאת אני מתעקש על כך שגבירתי היא נכס. 
לחברים שלה, למשפחה, למקום העבודה ובטח שלנשלטים שלה. 
ולא רק במובן הבית של גאודי, ביאליק, או בן גוריון שהפך להיות נחשב בזכות הבעלים. 

גבירתי היא נכס שראוי ושווה להעריך ולשמר.
בשביל המחויבות שלה, בזכות החוכמה והאכפתיות, עבור הקשיחות והרוך.
וכי ברור שתמיד מה שיוביל את דרך הפעולה שלה זו מחשבה ואמונה אמיתית שלה, שכך נכון. 
כיוון שהיא כזו חכמה ועם כזו אינטליגנציה רגשית, היא גם בד"כ צודקת בהערות ובעצות שלה. 
להיות רכושה זו זכות,  להיות משהו שבאה אחריו המילה "שלה", זו זכיה. 
נו, כבר הבנתם, היא נכס.

פרולוג:
המילים, לרוב הן קטנות מידי, או פומפוזיות מידי, מתקשות להתקרב לאמת שברגש. 
ויש רגעים שהן רחוקות, אבל מספיק קרובות וקוהרנטיות. 


גבירתי, את בראת עולם שלם ומקביל בחיים שלי.
והוא מקביל, אבל גם מאוד מקושר לעולם הרגיל.
ומידי פעם, כמו בתוכנית ההיא, עם גידי גוב, אני פותח את דלת הקסמים.
ונכנס אל העולם שרק את קיימת בו והמקביל ממשיך מחוץ לדלת.
ושם, אני גם רוצה להתנפל עלייך בנשיקות, גם רוצה לחבק לך את הרגליים ובעיקר יודע שהרצון שלך הוא זה שמכתיב את הקצב.
אני מתגעגע לדלת הקסמים, מתגעגע להיות חסר אונים ומלא און לרגלייך.
מתגעגע לרגעים של אחרי, כשאת האדמה מחליפים ענננים.

העניין עם טריגרים שמחזירים אותי אחורה, כמו עם הפעמים שגבירתי מפחידה אותי ועובדת עלי, היא שהם באים כשאני לא מוכן להם כלל, מפתיעים כמו מהלומה באמצע ארוחת בוקר. 

לא קל להפתיע אותי בטריגרים שמחזירים אותי אחורה, כי אני אחד שחושב לא מעט על דברים שקרו ועל מה שקרה מאז. 

למראה פוסט של משתמש שהכרתי אי אז, נזרקתי המון שנים לאחור, אל ראשית ימי בפורומים, אל הימים בהם התחלתי להשלים עם עצמי ולהבין שאני כבר לא 'אחלים' כי זו לא מחלה, זו נטיה שריטתית שאין טעם לנסות לחפור בסיבות להווצרה, כי היא איתי והיא לא הולכת להעלם. 

לא שלא חפרתי בעצמי ולא שלא היו רגעים קשים של גילוי, אבל אלו דברים חסרי טעם. 

המסע שעשיתי מאז, היה כ"כ ארוך ולא ישיר, שלידו משה רבנו שלקח את ישראל ממצרים לישראל דרך יריחו והתברבר 40 שנה, הוא חומר שממנו נוצקו מפתחי ה-waze .  

חשבתי על האיש המבולבל ההוא ועלי, על מה שהוא חשב על בדסמ ועל מי שאני היום. 

וכן, אני מודע לכך שזה נשמע כמו חסיד מישיבת 'שוט פורח' שאומר שאם תעשו אצלנו שבת תראו את העור. 

אבל באמת שראיתי.

וכמה שההוא היה מגניב, לכאורה, כותב בצורה חריפה יותר, אולי אפילו טובה יותר, (עד שספק אם מי שקרא אותי אז יגלה שזה אותו אחד.) אבל בפנים היתה המון זפת של שינאה עצמית, התפרצויות של הרי געש זועמים, בפנים היתה מלחמה תמידית.

ליצנים הם האנשים הכי עצובים ואני הייתי סוג של ליצן.

ואני מסתכל עליו ועלי היום וקולט שיציאת מצרים היתה טיול של כיתה ו' למדבר יהודה ליד המסע שלי. 

רק דבר אחד חבל לי, שלא הכרתי את גבירתי אז, או קרוב ככל האפשר לאז. 

שלא עברתי את מה שהיא העבירה אותי אז, שהיא לא ניצחה לי את הפחד לפני שנים. 

שלא הבנתי כמה שונה,פשוט ויפה, אחר ומורכב יכול להיות הקשר בין נשלט לגבירתו. 

אין לי ספק, שאם זה היה קורה, היום הייתי במקום הרבה יותר טוב. 

מצד שני, תודה לאל, שגם אם מאוחר, היא פגשה אותי ואף החליטה לקחת אותי. 

שאלמלא זה קרה, לא הייתי יכול לדעת כמה חבל שלא הייתי שלה קודם.