דוב(ר) ההרמון

אין כמעט שום דבר טוב בלא להיות איתך. 
יום שבו לא התפלשתי למרגלותייך, הוא יום חסר. 
שבוע שבו לא נישקתי את ידייך, הוא במקרה הטוב -שבוע טוב עם כוכבית. 
פרט לגעגוע. 
אני מתגעגע אלייך, גבירתי.
גם כשאני כורע לפניך ומחבק את שוקייך החמודים. 
אני מתגעגע, כי אי יודע שיהיו ימים חסרים ושבועות עם כוכביות. 
הגעגוע הזה, כשאני איתך, הוא כאב מיוחד ונעים. 
כמו הכאב איתו התהלכתי כשאת צבטת לי את הפיטמה. 
אין כמעט שום דבר טוב בלא להיות איתך. 
פרט לגעגוע.
שמזכיר לי כמה את מיוחדת וכמה כל רגע איתך מצדיק את הכמיהה. 

לפעמים יש מקום בו טיילנו, אליו אנחנו רוצים לחזור.
אולי, גם חזרנו אליו מספר פעמים ועדיין נרצה לחזור. 
מקום מוכר אך שונה,  שאליו אנחנו כמהים לברוח מהיום יום. 
מקום בו גם מרגישים את החופשה וגם נרגיש סוג שונה של בית. 
אולי אלו שדרות הרמבלס בברצלונה, אולי הרחובות של נאפולי ואולי בכלל זו ריו, או טנטורה. 
את, גבירתי, את המקום הזה שלי. 
המוכר אך השונה, המקום בו אליו הנפש כמהה. 
התקווה שלה, בימים קשים ומעצבנים. 
להיות איתך, זו החופשה האמיתית של הנפש. 

בלילה, מאוחר מידי, רגעים אחרי שהלכתי לישון, עייף ומאושר, תפסתי את עצמי מוציא את הלשון החוצה, משל הייתי צפרדע או נחש.

ואז קלטתי שאני מנסה, רגע לפני שאני שוקע לעולם שכולו חלום, לשחזר את הטעם שלך.
אני משתדל ללמוד ממך כל הזמן והפעם למדתי שלפעמים חצי חלום עדיף על חלום.
כשאני איתך, גבירתי,  אני ער וחולם בו זמנית.

כמה שעות קודם.
את משחקת בי כאילו היתי קלף,  מותחת אותי כמו הייתי רוגטקה ואז את מצליחה להתעלל בי באומנות וחמידות ששמורה רק לך.  
ואני, אני משוחק ונמתח ועליל, ואני כל כך מרוכז בך וכל כך רציני  שלעיתים אני שותק. גם מרוב אהבה.
ההתעללות החמודה שלך הפעם היתה השפלה שלי. אבל לא בסגנון סרטי בדס"מ צ'כים ואחרים.

נשיקה של הרגל, הוא אקט עתיק יומין שנועד להשפיל את המנשק.
אבל אם להיות אמיתי, אני פטישסט כבד, לכן אין שום דבר משפיל בלנשק לך את הרגליים.
להפך, אין משהו שרציתי יותר מאשר לקבל את הסכמתך לתחינתי לנשק את רגלייך.
והפעם את היית מאוד נדיבה בעניין.

את ההתעללות שמרת לכלובון המתכת, זה שנרכש לאחר שהכלובון הקודם לא היה עמיד מספיק בעמידתו של האסיר.
לא להצליח לעשות משהו שאת דורשת, יכול להיות משפיל.
אני לא יכול לא להצליח, זה משגע אותי.  
זה כבר כמה שבועות מאז שרכשתי אותו וחיכיתי מאוד להנעל בו, אבל את החלטת שלא בשלה העת.
כשהעת בשלה והייתי מולך, האסיר המיועד נתן תצוגת תכלית לסיבה שבגינה כלובון הסיליקון לא הספיק: 
לא להצליח לסגור את הכלובון.
זה שאת, גבירתי,  נגעת בי תוך כדי שסנטת בי, לא ממש סייע להרגעת ההתפרעות ורק העצימה את התסכול ותחושת ההשפלה שלי.

ואז כשבנדיבות ליבך, את שלחת אותי להרגיע ולנעול אותו, אני הייתי כה נחוש להצליח עד שקצת פצעתי אותו.
למזלי, את הבחנת בכך והסברת לי מה עלי לעשות כדי להמנע מנזק חמור יותר
לא המזל היחידי שיש לי וקשור בך. 
ואז עם הציפורן שלך, שיחקת בפצע, אולי כדי לבצע בדיקת עמידות למתכת.
ואז את צילמת וחייכת את החיוך שלך שמפעיל אצלי טריגר של תחושה שאין לה שם.
כי היא מתרחשת רק כשאת מחייכת.
למראה החיוך שלך הייתי מאושר, לנוכח המחשבה שאת נהנית ממשהו שהענקתי לך.
ואז הודיתי לך,
אם זה לא היה כואב כל כך, עוד הייתי שוגה לחשוב שמדובר בחלום.

כשאני איתך, אני דרוך מאוד.
כי להיות איתך, גבירתי, זה לחיות בקופסאת הפתעה.
זה להרגיש קצוות של תשוקה ואושר, פחד ויראה.
להיות איתך זה לרצות להוציא הברות לא ברורות של סגידה ולהדבק לך לרגל כמו פנדה על עץ.
ולזכור שרק את קובעת את הקצב ואת מה שמותר.

את, גבירתי, לא שולטת על פי תו תקן או  ISO כלשהו, אתך דבר לא צפוי והרשות נתונה.
הנה את מאתגרת אותי בדרישה להגיש את הבקשה שלי (בקול) לנשק את רגלייך עם סימני פיסוק וצוחקת בצחוק מתגלגל כל פעם שאני טועה
ואז אחרי שעמידות המתכת נבחנה קודם, הגיע העת לבדוק את העמידות הנפשית שלי.

את ליטפת, שרטת קלות ומעכת את האשכים שלי והפצרת בי להשתמש במילת הביטחון שלי.
לשמחתי, את רק רצית לבדוק עמידות ולא להכריע אותי והסתפקת בכך שלא לא רק המתכת הפגינה עמידות.

את מורה נהדרת ואני משתדל להיות תלמיד קשוב, כזה שמבין מה את רוצה.  
כדי שזה יקרה, אני חייב להשתיק כל רעש או מחשבה מטרידה.
כמעט תמיד יש לי רחשים בראש, לפני שהפכתי לרכושך הרחשים האלו לעיתים יצרו קקפוניה.
מאז שאני רכושך, לרוב אלו מחשבות ודאגות, אני לא באמת יכול שלא לחשוב על משהו.
בחלק לא קטן מהזמן, לשמחתי, אני חושב עלייך.

כמעט רק כשאני איתך יש לי שקט בראש.
אין אף רחש, אין אף מחשבה או דאגה, מלבד הקשב אלייך.
את כה חדה וחכמה שאין כניסה לרחשים ואי אפשר להרדם כשאני איתך.
ועדיף כך.  
כי כשאני איתך, גבירתי, אני בחצי חלום.
וחצי יכול להיות טוב מחלום שלם.

צילמה והתעללה: גבירתי. 

ספורט תחרותי זו ההתמכרות הכי גדולה בעולם, בגלל מה שתחושת הניצחון עושה למוח.
ככל הנראה ששום דבר שיקרה לכם בחיים, ידמה לתחושה של סל ניצחון בשניה האחרונה, כמו הסל ההוא של דרק שארפ מול זלגיריס, נניח.
שום דבר לא ישווה להתפרצות האושר של שער מדהים מ 30 מטר, תחושת אושר שמציפה אותך במאית שניה, אין אלמנט אחר בחיים שישיג, כאילו האושר היה קולה מנוערת היטב ומישהו בדיוק פתח את הפקק.
וזה כשמדובר בצופה.

עבור ספורטאי, רגע הניצחון, לבטח הרגע הזה בו זכה בגביע והוא עומד על הפודיום, הוא רגע של אושר והסיכוי לשחזר את התחושות שלו באמצעים לא כימיקלים, אפסי.
המרחק בינו לבין תחושת אפסות של כישלון, לפעמים הוא מיקרוסקופי.

אני חושב על העניין הזה, בעיר אפורה ורחוקה, כי אני שם ולא למרגלותייך, כמו שהייתי אמור על פי התוכנית המקורית.
המלון נחמד, האוכל לא רע, אבל אין פה אותך, גבירתי.
והכי הייתי הרי צריך להיות הדום לרגלייך.
וככל שאנסה ליצר לעצמי אושר והתרגשות שדומה לזו שאני חש לידך, אין סיכוי שצליח.
כי להיות הדום לרגלייך, גבירתי, להרגיש את נשימותייך, לחוש את עורך בשפתיי, זה הפודיום שלי.

גבירתי, את אומרת לי שאני מגזים באיך שאני מתאר אותך. את אומרת ומוסיפה את האימוג'י הזה עם העיניים המתגלגלות. 🙄. 
והאמת היא, שמה שאני כותב כאן, זה לא רבע ממה שאני מנסה לכתוב ולהגיד לך. 
והדברים שאני אומר וכותב לך, הם גם לא שמינית מהדברים שאני חושב באמת. 
כי גם לאחד, שלהגדרתך מלקק לך משעת בוקר מוקדמת מידי, כמוני, יש רף שמעבר לו הוא חושש להשמע פאתטי. 

הדבר הכי קיצוני שאמרתי לך, גבירתי, היה שאעשה מה שאת תגידי לי לעשות.
אמרתי ואף הכרזתי קבל עם וכלוב. 
אמנם זה מעט ביחס למה אני מרגיש, אבל מדובר באמירה גדולה, צ'ק (מטפורי) פתוח וחתום לפקודתך. 
לא אמרתי זאת בחלל ריק, או מתוך קלות דעת, שלא להגיד חרמנות, (שגם היא קיימת בי). 
אמרתי זאת אחרי מחשבה ארוכה ואחרי שחשבתי ביני לבין עצמי על גודל ההמחאה. 

"ואם היא תגיד לך לקפוץ מהגג?" היתה לבטח שואלת הגננת שלי ולכך יש לי תשובה אחת פשוטה: 
אם חשבתי שיש ולו פרומילו של פרומיל האחוז שאת תגידי לי לעשות מה שיפגע בי, לא הייתי מתמסר. 
כי ככל שההתמסרות שלי מוחלטת, כך היא מודעת. 

שנים של מסע, מהילד שגילה בגיל מוקדם שהוא אוהב להיות נשלט, דרך מערכות שליטה כאלו ואחרות, חלקן אפילו מאוד יפות. 
שנים של מסע, שהביאו אותי, אבל לא באמת הכינו אותי אלייך. 
אל התחושה שאין לי יכולת להסביר. 
את האהבה והתשוקה, היראה והחיבה, הצורך לנשק  את מיקס הרגשות המופלא שאני חש כלפייך. 
והרגש הזה, שמפעפע ובוער בתוכי, גורם לי להתמסר אלייך ולרצות לרצות אותך עד בלי קץ.
ואת, גבירתי יודעת זאת, את מודעת לגודלן של ההמחמאות (המטפוריות כמובן) שמסרתי לך. 
והידיעה שלך רק מעצימה את הרצון הזה והופכת אותו לכור גרעיני שהחיוך שלך, גבירתי, הוא הצנטריפוגה שלו. 

עם שחר, למרגלותייך שיחרתי.
להיות לך הדום ומשענת השתוקקתי.
להכנע לפנייך ללא תנאי.
ולהיות לך ידיד ורע.
ללכת שבי אחרי יופייך ולהתמוגג מחוכמתך.

מול רגלייך הצחורות להשתחוות עתרתי.
מול עינייך החודרות, כשלג במדבר ביקשתי להיות.
להקשיב לך הפצרתי, ללגום מיפי חוכמתך חשקתי.
היפה בגבירות והחכמה בחברות את.
מורה חכמה ויועצת נבונה, הנך מלכתי.

לעצתך הטובה, השתוקקתי. 

כי יקרה מפז היא חוכמתך.
וטובה מפנינים היא עצתך.

להיות צמיד שלך אני נכסף.
להיות רכושך, תכשיט שלך, אני חפץ.
צמיד הכרוך סביב ידך, או רגלך.
נע כרצונך ומדגיש את יופייך.

גבירתי, יפת חזה וחמודת שוקיים את.
חריפת לשון וחדת מחשבה.
ואין דומה למגע ידייך היפות ולחיוכך אין שני.
כניעתי לך, כמו חוכמתך- חסרת גבולות.

"לא לאתגר את גבירתי", אני צריך להזכיר לעצמי 3 פעמים ביום. 
לא תמיד אני מקפיד בכך וחבל. 
אבל, ככל הנראה, גם אם הייתי עושה זאת, ככל הנראה שהיא היתה מצליחה פעם אחר פעם לעשות את זה ולהשאיר אותי מופתע וחסר אונים, כמו איזה קרפוב  ממוצע אחרי שקספרוב דפק לו מט מרהיב.

האומנות שלה, אחת מהאומניות שלה בכל  אופן, היא לשלב בין המה, האיך והמתי 
ולעשות את זה בצורה שמשאירה אותי מופתע והמום, עם התחתונים למטה. 

אחד מצהרי היום באחד מימי השבוע, אני באמצע יום עבודה רגיל כשגבירתי שולחת אלי צילום מסך. 
בגלל החום הרופאים ממליצים להסתובב בלי תחתונים, הליצן נטול המודעות שלי מחליט לחמוד לצון, ומכניס את עצמו אל הקורלס.  

ערב, אני באירוע עם אלפים רבים של משתתפים בג'ינס נטול תחתונים. (תודה גבירתי, נדיבת הלב, על שהרשית לי מכנסיים, זה היה יכול להיות די מביך) 
זוכר ומזכיר לעצמי, מי שולטת בי ומדוע אני כ"כ מעריץ אותה. 

צילום מסך: הקספרובית ששולטת בי. 
 

היא יושבה בפינתו של בית הקפה החביב, שבעירייה הקסומה והציורית וברגע אחד, הוא הופך למרכז עולמי. נוכחותה מלטפת את האוויר החם וממזגת את עיני. 
עבורי, כל יום בו אני נפגש איתה זה יום חג. 
עבורה זהו יום חולין מעייף ומתיש. 
היא, על פי השמועה, פוגשת את עצמה מידי יום.
גם אנשים פחות ביקורתיים ממני היו מבחינים בכך שעבר עליה יום לא חגיגי בעליל והיום שעבר עליה ניכר בעיניה החכמות והיפות. 
אבל היא פה, וכשהיא פה, פה זה המקום הכי יפה. 

ב 23:30 בלילה הקודם, הודעתי שעוד חצי שעה החג נכנס והצלחתי להצחיק אותה. 
להצחיק אותה זו פסגת השאיפות שלי, אבל צחוק בצד, בכל צחוק יש אמת. 
כי יום בו אני עולה לרגל (שלה..) הוא יום של חג. 
כיאה לאחד הרגלים, אני מתמרק ומתקגלח* מיד אחרי כניסתו של החג, מתקגלח וחושב עלייך, נזהר לא לפספס אף נקודה, כי אל תשאלו אותי איך אני יודע, אבל היא מזהה כל פספוס ושריטה והיא גם יודעת להעיר על כך בצורה שגורמת לי להתגעגע לפעם ההיא שצבטה את פיטמתי. 
מקוגלח הלכתי להכין את המכנסיים שרכשתי בכלבו המפורסם בחו"ל, על פי הוראה והכנסתי לתיק את הנעליים שהיא אוהבת שאני נועל. 
רק אז יכולתי ללכת לישון ולחייך, יודע שיום חג עומד בפתח. 

בדרך לעיירה הציורית השמעתי פלייליסט שיצרתי במיוחד, מלא בשירים נהדרים שמזכירים לי אותה.
את העובדה שנהגתי לבד ושלא היה חשש לנזק היקפי, ניצלתי לצורכי שירה בקולי קולות. 
שר “take me to church" וחושב עליה וגם חצי מהטנקים של צה"ל שהעבירו בכביש, לא הצליחו לקלקל את מצב רוחי, בטח שלא לעצור אותי.

חושב על כמה הנסיעה הזו מיוחדת.

גם כשהיא עייפה, היא בכושר מספיק טוב על מנת להפנט אותי. 
גם כשמחשבותיה נודדות לעניינים שברומו של עולמה, היא חדה מספיק על מנת לשאול שאלות נכונות וחכמות לסיפור שמטלטל אותי ואני מספר רק לה.

ככל שאני מכיר אותה יותר, כך היא הופכת לנערצת יותר והאניגמתיות שלה הופכת מרתקת יותר. 
תוך כדי שיחה, אני לא עומד בפיתוי, שולח יד ומלטף את רגלה היפה וזוכה מיד למבט כואב יותר מצביטה בפיטמה. 
עולה לרגל או לא, לבקש רשות אני חייב. 

זהו פוסט שנכתב במוצאי החג. 
מגעה הנעים של רגלה, עוד מלטף את ידי והנוכחות שלה עוד מסעירה את נפשי. 
כל שניה שאני איתה, מדגישה כמה חסרות אותה שאר השעות שלי.
 

באמצע אחד הערבים האחרונים חשבתי על ניכוס. 
גם על הניכוס שלי, בידי גבירתי ובעיקר, על העובדה שבתת ההכרה שלי  גבירתי היא הבעלים של מילים וביטויים מסויימים ועל המנעד היחודי של רגש שהמילה הזו מציפה בי.  
"רכושי" למשל, שהפכה להיות היפה במילים. 

אבל לא רק  מילים שאפשר בנקל למצוא את הקישור הבדסמי שלהן,  גם לא מעט מילים וניליות לחלוטין נכבשו ונוכסו על ידה.
מילים שגורמות לי לחשוב עליה ולהיות מוצף רגש שכל אחת מהמילים מעוררת. 
נניח, 'טמבל'. 
טמבל, אצל גבירתי הוא תואר חיובי, כשאני מצחיק אותה, או עושה משהו חמוד -אני טמבל. 
בניגוד מוחלט לתואר אידיוט (ע"ע ניכוס), שהיא מילה מבעיתה, המילה טמבל גורמת לי לחייך בלב.

אני אוהב את גבירתי וזו אהבה אחרת ושונה. 
אהבה מעריצה ומתמסרת, אהבה שמודעת לאי שיווניותה. 
אהבה אסירת תודה. 
וגבירתי, מצידה,  חכמה, שנונה ונהנית להתעליל בי, העליל שלה. 
היא מצליחה בכל פעם מחדש, לגרום לי להרכין ראשי בהכנעה ולהגיד "מה רבו שנינויותייך?". 


בכל בוקר מחדש, אם הדבר היה מתאפשר טכנית, הייתי רוצה לכרוע לפנייה ברך ולבקש ממנה להיות הבעלים שלי. 
בכל בוקר מחדש, הייתי רוצה להודות לה על שהיא מסכימה. 
להודות לה, על שזכיתי להיות אסיר תודה לה.
יש לכך לא מעט סיבות, שיחות הלילה שלנו, היא אחת מהיפות שבהן. 
הרגעים האלו, אליהם התמכרתי, הפכו להיות הרגע המתוק של היום, זמן  שאני מחכה לו. 

הקטע הזה בשיחה, הוא כ"כ הרבה דברים, שחרף הספק שחצי מהם יצליחו לעבור, הוא רגע שראוי להיות פה: 


צילום מסך: גבירתי. 
 

באותו אחר צהריים, הארץ רעשה.
נכון יותר להגיד שדרומה של הארץ.
תל אביב לא התרגשה במיוחד, היא עטתה נורמליות מבורכת ונעימה.
אני זוכר את אחר הצהריים ההוא, כי במובן מסויים הייתי שדרות בת"א.
אומנם אצלי לא היו אזעקות ובמקום רקטות, מבט חודר נורה אלי.
ואף אחד מסביב לא הבחין או התרגש מהנעשה בשדרות, או בי.
ואני בניגוד אליה, נפלתי ללא קרב ממשי.
וכולם המשיכו לשתות ולאכול, כאילו שדרות ואני לא קיימים.
נורמליות מבורכת.

לא תמיד אדם מבחין תוך כדי ההתרחשות בדרמה שאופפת אותו ובהשפעה שתהייה לה על חייו.
אני הבחנתי. אבל גם לא.
לא במקרה רגעים באחר הצהרים ההוא נצרבו בי.
ולא במקרה אחת ליום או יומיים מקסימום, אני חוזר אל הרגע בו בפעם הראשונה הלכתי אחרייך, כרכושך, או אל הרגע בו ליטפת אותי ומגעה הנעים של כף ידך נגע לי בנשמה.
אבל אני גם יודע שלא יכולתי לשער כמה דרמטי ומשנה מסלול חיים הוא הרגע הזה.

את, גבירתי, גורמת לי לחשוב.
עלייך, או על דברים שאת אמרת.
את גורמת לי לחשוב על הסיבות שאני כה נפעם ממך.
בכל פעם, נוספת עוד סיבה או תובנה שמעצימה את ההערצה שלי אלייך.
כאדם, כאישה, כחברה וכגבירה.

את כל כך הרבה, שאם אכניס לציור את כל התכונות שיש בך, הוא יהיה מבולגן לחלוטין.
אבל העניין הוא שאת כל האלמנטים האלו יחד.
הקשיחות שלך לא נפגעת מהחמידות והאכזריות שלך היא יצרתית ואינטילגנטית במיוחד והסקסיות שלך מתמגזת איתן כמו שקרח מתמזג עם קולה קרה.
את, גבירתי, היא נקודת מפגש, או שמא מחלף עצום בו נפגשות כל כך הרבה תכונות ואת גם הWaze שיודע לנווט ביניהן בכל רגע.

תכונותיה של גבירתי, אילוסטרציה.