דוב(ר) ההרמון

היא יושבה בפינתו של בית הקפה החביב, שבעירייה הקסומה והציורית וברגע אחד, הוא הופך למרכז עולמי. נוכחותה מלטפת את האוויר החם וממזגת את עיני. 
עבורי, כל יום בו אני נפגש איתה זה יום חג. 
עבורה זהו יום חולין מעייף ומתיש. 
היא, על פי השמועה, פוגשת את עצמה מידי יום.
גם אנשים פחות ביקורתיים ממני היו מבחינים בכך שעבר עליה יום לא חגיגי בעליל והיום שעבר עליה ניכר בעיניה החכמות והיפות. 
אבל היא פה, וכשהיא פה, פה זה המקום הכי יפה. 

ב 23:30 בלילה הקודם, הודעתי שעוד חצי שעה החג נכנס והצלחתי להצחיק אותה. 
להצחיק אותה זו פסגת השאיפות שלי, אבל צחוק בצד, בכל צחוק יש אמת. 
כי יום בו אני עולה לרגל (שלה..) הוא יום של חג. 
כיאה לאחד הרגלים, אני מתמרק ומתקגלח* מיד אחרי כניסתו של החג, מתקגלח וחושב עלייך, נזהר לא לפספס אף נקודה, כי אל תשאלו אותי איך אני יודע, אבל היא מזהה כל פספוס ושריטה והיא גם יודעת להעיר על כך בצורה שגורמת לי להתגעגע לפעם ההיא שצבטה את פיטמתי. 
מקוגלח הלכתי להכין את המכנסיים שרכשתי בכלבו המפורסם בחו"ל, על פי הוראה והכנסתי לתיק את הנעליים שהיא אוהבת שאני נועל. 
רק אז יכולתי ללכת לישון ולחייך, יודע שיום חג עומד בפתח. 

בדרך לעיירה הציורית השמעתי פלייליסט שיצרתי במיוחד, מלא בשירים נהדרים שמזכירים לי אותה.
את העובדה שנהגתי לבד ושלא היה חשש לנזק היקפי, ניצלתי לצורכי שירה בקולי קולות. 
שר “take me to church" וחושב עליה וגם חצי מהטנקים של צה"ל שהעבירו בכביש, לא הצליחו לקלקל את מצב רוחי, בטח שלא לעצור אותי.

חושב על כמה הנסיעה הזו מיוחדת.

גם כשהיא עייפה, היא בכושר מספיק טוב על מנת להפנט אותי. 
גם כשמחשבותיה נודדות לעניינים שברומו של עולמה, היא חדה מספיק על מנת לשאול שאלות נכונות וחכמות לסיפור שמטלטל אותי ואני מספר רק לה.

ככל שאני מכיר אותה יותר, כך היא הופכת לנערצת יותר והאניגמתיות שלה הופכת מרתקת יותר. 
תוך כדי שיחה, אני לא עומד בפיתוי, שולח יד ומלטף את רגלה היפה וזוכה מיד למבט כואב יותר מצביטה בפיטמה. 
עולה לרגל או לא, לבקש רשות אני חייב. 

זהו פוסט שנכתב במוצאי החג. 
מגעה הנעים של רגלה, עוד מלטף את ידי והנוכחות שלה עוד מסעירה את נפשי. 
כל שניה שאני איתה, מדגישה כמה חסרות אותה שאר השעות שלי.