באמצע אחד הערבים האחרונים חשבתי על ניכוס.
גם על הניכוס שלי, בידי גבירתי ובעיקר, על העובדה שבתת ההכרה שלי גבירתי היא הבעלים של מילים וביטויים מסויימים ועל המנעד היחודי של רגש שהמילה הזו מציפה בי.
"רכושי" למשל, שהפכה להיות היפה במילים.
אבל לא רק מילים שאפשר בנקל למצוא את הקישור הבדסמי שלהן, גם לא מעט מילים וניליות לחלוטין נכבשו ונוכסו על ידה.
מילים שגורמות לי לחשוב עליה ולהיות מוצף רגש שכל אחת מהמילים מעוררת.
נניח, 'טמבל'.
טמבל, אצל גבירתי הוא תואר חיובי, כשאני מצחיק אותה, או עושה משהו חמוד -אני טמבל.
בניגוד מוחלט לתואר אידיוט (ע"ע ניכוס), שהיא מילה מבעיתה, המילה טמבל גורמת לי לחייך בלב.
אני אוהב את גבירתי וזו אהבה אחרת ושונה.
אהבה מעריצה ומתמסרת, אהבה שמודעת לאי שיווניותה.
אהבה אסירת תודה.
וגבירתי, מצידה, חכמה, שנונה ונהנית להתעליל בי, העליל שלה.
היא מצליחה בכל פעם מחדש, לגרום לי להרכין ראשי בהכנעה ולהגיד "מה רבו שנינויותייך?".
בכל בוקר מחדש, אם הדבר היה מתאפשר טכנית, הייתי רוצה לכרוע לפנייה ברך ולבקש ממנה להיות הבעלים שלי.
בכל בוקר מחדש, הייתי רוצה להודות לה על שהיא מסכימה.
להודות לה, על שזכיתי להיות אסיר תודה לה.
יש לכך לא מעט סיבות, שיחות הלילה שלנו, היא אחת מהיפות שבהן.
הרגעים האלו, אליהם התמכרתי, הפכו להיות הרגע המתוק של היום, זמן שאני מחכה לו.
הקטע הזה בשיחה, הוא כ"כ הרבה דברים, שחרף הספק שחצי מהם יצליחו לעבור, הוא רגע שראוי להיות פה: 
צילום מסך: גבירתי.
