באותו אחר צהריים, הארץ רעשה.
נכון יותר להגיד שדרומה של הארץ.
תל אביב לא התרגשה במיוחד, היא עטתה נורמליות מבורכת ונעימה.
אני זוכר את אחר הצהריים ההוא, כי במובן מסויים הייתי שדרות בת"א.
אומנם אצלי לא היו אזעקות ובמקום רקטות, מבט חודר נורה אלי.
ואף אחד מסביב לא הבחין או התרגש מהנעשה בשדרות, או בי.
ואני בניגוד אליה, נפלתי ללא קרב ממשי.
וכולם המשיכו לשתות ולאכול, כאילו שדרות ואני לא קיימים.
נורמליות מבורכת.
לא תמיד אדם מבחין תוך כדי ההתרחשות בדרמה שאופפת אותו ובהשפעה שתהייה לה על חייו.
אני הבחנתי. אבל גם לא.
לא במקרה רגעים באחר הצהרים ההוא נצרבו בי.
ולא במקרה אחת ליום או יומיים מקסימום, אני חוזר אל הרגע בו בפעם הראשונה הלכתי אחרייך, כרכושך, או אל הרגע בו ליטפת אותי ומגעה הנעים של כף ידך נגע לי בנשמה.
אבל אני גם יודע שלא יכולתי לשער כמה דרמטי ומשנה מסלול חיים הוא הרגע הזה.
את, גבירתי, גורמת לי לחשוב.
עלייך, או על דברים שאת אמרת.
את גורמת לי לחשוב על הסיבות שאני כה נפעם ממך.
בכל פעם, נוספת עוד סיבה או תובנה שמעצימה את ההערצה שלי אלייך.
כאדם, כאישה, כחברה וכגבירה.
את כל כך הרבה, שאם אכניס לציור את כל התכונות שיש בך, הוא יהיה מבולגן לחלוטין.
אבל העניין הוא שאת כל האלמנטים האלו יחד.
הקשיחות שלך לא נפגעת מהחמידות והאכזריות שלך היא יצרתית ואינטילגנטית במיוחד והסקסיות שלך מתמגזת איתן כמו שקרח מתמזג עם קולה קרה.
את, גבירתי, היא נקודת מפגש, או שמא מחלף עצום בו נפגשות כל כך הרבה תכונות ואת גם הWaze שיודע לנווט ביניהן בכל רגע.
תכונותיה של גבירתי, אילוסטרציה.
