הפחד כמו יער, קיים ומסוכן גם ביום.
אבל בלילה, הוא מצמית.
לא אייפה את הדברים או אספר תירוצים.
לא זכיתי בפחד מין ההפקר.
הרווחתי אותו, ביושר, טיפשות ונאיביות
וכשהוא בא, התכווצתי קצת ורעדתי הרבה.
והחלטתי להביט למפלצת בעינים ולהתמודד.
לספר לגבירתי, היה הדבר הראשון שעשיתי.
הלוואי שהייתי יכול להגיד שלא הפחיד אותי לספר לה.
הרי הדבר שאני הכי רוצה, זה שהיא תתגאה בי.
ובמקרה שלי, לא היה מדובר בגאווה גדולה.
גבירתי טוענת שאני נוטה להגזים במחמאות שלי אליה.
שאני עושה אידאליזציה וגלוריפקציה ועוד כמה מילים שמסתיימות ב"ציה".
והאמת היא, שאני לא.
כי היא כזו ואף יותר.
היא חדה, קשוחה, יצירתית, מלטפת, שורטת, זוממת מזימות מתוקות ואישה סקסית.
אבל לפני שהיא גבירה נפלאה, שולטת מדהימה ואשה יפה.
היא אדם יפה.
וחברה.
וכשהחברה שלי מדברת, אני שותק מקשיב.
כי החברה שלי חכמה וטובה ורוצה באמת בטובתי.
כשהיא מדברת, אני יודע שמי שמדברת אלי זו החברה שלי ולא גבירתי.
כשם שכשגבירתי מדברת, אני יודע שזו היא.
שתי היישויות האלו קיימות במקביל, וכשכל אחת מהן מדברת, אני מקשיב באופן שונה.
החברה שלי היא שמש שזורחת גם בלילות הפחד.
ואני יודע שחס וחלילה לי מלשגות באשליות לגבי היער.
הוא מסוכן באותה מידה.
אבל בזכותה היער לא מצמית.
תודה, חברה שלי.
