ספורט תחרותי זו ההתמכרות הכי גדולה בעולם, בגלל מה שתחושת הניצחון עושה למוח.
ככל הנראה ששום דבר שיקרה לכם בחיים, ידמה לתחושה של סל ניצחון בשניה האחרונה, כמו הסל ההוא של דרק שארפ מול זלגיריס, נניח.
שום דבר לא ישווה להתפרצות האושר של שער מדהים מ 30 מטר, תחושת אושר שמציפה אותך במאית שניה, אין אלמנט אחר בחיים שישיג, כאילו האושר היה קולה מנוערת היטב ומישהו בדיוק פתח את הפקק.
וזה כשמדובר בצופה.
עבור ספורטאי, רגע הניצחון, לבטח הרגע הזה בו זכה בגביע והוא עומד על הפודיום, הוא רגע של אושר והסיכוי לשחזר את התחושות שלו באמצעים לא כימיקלים, אפסי.
המרחק בינו לבין תחושת אפסות של כישלון, לפעמים הוא מיקרוסקופי.
אני חושב על העניין הזה, בעיר אפורה ורחוקה, כי אני שם ולא למרגלותייך, כמו שהייתי אמור על פי התוכנית המקורית.
המלון נחמד, האוכל לא רע, אבל אין פה אותך, גבירתי.
והכי הייתי הרי צריך להיות הדום לרגלייך.
וככל שאנסה ליצר לעצמי אושר והתרגשות שדומה לזו שאני חש לידך, אין סיכוי שצליח.
כי להיות הדום לרגלייך, גבירתי, להרגיש את נשימותייך, לחוש את עורך בשפתיי, זה הפודיום שלי.
