גבירתי, את אומרת לי שאני מגזים באיך שאני מתאר אותך. את אומרת ומוסיפה את האימוג'י הזה עם העיניים המתגלגלות. 🙄.
והאמת היא, שמה שאני כותב כאן, זה לא רבע ממה שאני מנסה לכתוב ולהגיד לך.
והדברים שאני אומר וכותב לך, הם גם לא שמינית מהדברים שאני חושב באמת.
כי גם לאחד, שלהגדרתך מלקק לך משעת בוקר מוקדמת מידי, כמוני, יש רף שמעבר לו הוא חושש להשמע פאתטי.
הדבר הכי קיצוני שאמרתי לך, גבירתי, היה שאעשה מה שאת תגידי לי לעשות.
אמרתי ואף הכרזתי קבל עם וכלוב.
אמנם זה מעט ביחס למה אני מרגיש, אבל מדובר באמירה גדולה, צ'ק (מטפורי) פתוח וחתום לפקודתך.
לא אמרתי זאת בחלל ריק, או מתוך קלות דעת, שלא להגיד חרמנות, (שגם היא קיימת בי).
אמרתי זאת אחרי מחשבה ארוכה ואחרי שחשבתי ביני לבין עצמי על גודל ההמחאה.
"ואם היא תגיד לך לקפוץ מהגג?" היתה לבטח שואלת הגננת שלי ולכך יש לי תשובה אחת פשוטה:
אם חשבתי שיש ולו פרומילו של פרומיל האחוז שאת תגידי לי לעשות מה שיפגע בי, לא הייתי מתמסר.
כי ככל שההתמסרות שלי מוחלטת, כך היא מודעת.
שנים של מסע, מהילד שגילה בגיל מוקדם שהוא אוהב להיות נשלט, דרך מערכות שליטה כאלו ואחרות, חלקן אפילו מאוד יפות.
שנים של מסע, שהביאו אותי, אבל לא באמת הכינו אותי אלייך.
אל התחושה שאין לי יכולת להסביר.
את האהבה והתשוקה, היראה והחיבה, הצורך לנשק את מיקס הרגשות המופלא שאני חש כלפייך.
והרגש הזה, שמפעפע ובוער בתוכי, גורם לי להתמסר אלייך ולרצות לרצות אותך עד בלי קץ.
ואת, גבירתי יודעת זאת, את מודעת לגודלן של ההמחמאות (המטפוריות כמובן) שמסרתי לך.
והידיעה שלך רק מעצימה את הרצון הזה והופכת אותו לכור גרעיני שהחיוך שלך, גבירתי, הוא הצנטריפוגה שלו.
