דוב(ר) ההרמון

הפחד כמו יער, קיים ומסוכן גם ביום.
אבל בלילה, הוא מצמית.
לא אייפה את הדברים או אספר תירוצים.
לא זכיתי בפחד מין ההפקר.
הרווחתי אותו, ביושר, טיפשות ונאיביות
וכשהוא בא, התכווצתי קצת ורעדתי הרבה.
והחלטתי להביט למפלצת בעינים ולהתמודד.

לספר לגבירתי, היה הדבר הראשון שעשיתי.
הלוואי שהייתי יכול להגיד שלא הפחיד אותי לספר לה.
הרי הדבר שאני הכי רוצה, זה שהיא תתגאה בי.
ובמקרה שלי, לא היה מדובר בגאווה גדולה.

גבירתי טוענת שאני נוטה להגזים במחמאות שלי אליה.
שאני עושה אידאליזציה וגלוריפקציה ועוד כמה מילים שמסתיימות ב"ציה".
והאמת היא, שאני לא.
כי היא כזו ואף יותר.
היא חדה, קשוחה, יצירתית, מלטפת, שורטת, זוממת מזימות מתוקות ואישה סקסית.
אבל לפני שהיא גבירה נפלאה, שולטת מדהימה ואשה יפה.
היא אדם יפה.
וחברה.

וכשהחברה שלי מדברת, אני שותק מקשיב.
כי החברה שלי חכמה וטובה ורוצה באמת בטובתי.

 כשהיא מדברת, אני יודע שמי שמדברת אלי זו החברה שלי ולא גבירתי.

כשם שכשגבירתי מדברת, אני יודע שזו היא.

שתי היישויות האלו קיימות במקביל, וכשכל אחת מהן מדברת, אני מקשיב באופן שונה.

החברה שלי היא שמש שזורחת גם בלילות הפחד.
ואני יודע שחס וחלילה לי מלשגות באשליות לגבי היער.

הוא מסוכן באותה מידה.

אבל בזכותה היער לא מצמית.

תודה, חברה שלי.

הדברים הכי חשובים קוראים כשאתה לא יודע שהם מתרחשים. 
ההולדת שלך גבירתי, למשל.
לא ידעתי כמה היום הזה משמעותי לי, עד שבאת ולקחת אותי. 

אם רק היית חברה שלי, דייני. 
ואם רק היית מקלרת אותי, הייתי אומר שזכיתי.  
ואם רק היית מכוונת אותי, הייתי אסיר תודה. 
גבירתי, מורתי וחברתי, תודה. 
על מי שאת ואיך שאת. 
על האלגנטיות והאינטלגנטיות, על טוב הלב והחדות. 
על איך שהשפעת עלי, על הדאגה החומלת והאסרטיבית שלך. 

תודה אולוהים, שאת נולדת. 🤗
יום הולדת שמח. 

את כבר מזמן לא רק גבירתי.  

וכשאני כותב זאת, אני מתכוון ש'גבירתי', תואר שאני מוציא ביראת קודש, היא מילה קטנטנה לתאר אותך. 

זו אהבה שלא נובעת משום קולר, זו הערכה שתשאר גם אם לא אהיה שייך לך. 

את חברה, מורה, כותל, מנטורית ומחנכת. 

את היד המלטפת והרגל המנושקת. 

שולטת ביד רמה, פדנטית ברמות מפחידות. 

אבל גם חומלת ודואגת, אכפתית אלי כמו שמעטים היו. 

גבירתי, מלכתי, חברתי ואדוניתי, אני אעשה הכל, כדי להיות שלך. 

ועוד יותר, כדי שאת תהיי מאושרת.

בניגוד לחיים עצמם, שם כשאני רעב יש בד"כ מקרר, או חנות, שם לבטח אשביע את רעבי, ל'זמן גבירתי', אין כזה. 

ואין בעולם אף מקרר, קיוסק או Blue (שזה כמו yellow, רק בצבע שיותר מתאים לגבירתי) שם אפשר לרכוש זמן איתה לשעת לילה מאוחרת, כשהרעב מכה בך. 

שלא יהיו טעויות, כדובון מדופלם אני תמיד רעב אליה.

גם דקה אחרי שנפרדתי ממנה, אני מרגיש את הרעב הזה. 

אבל לזמן שלי איתה בסוף היום, אין דומה. 

כאילו מישהו שם את העולם במיוט, שלח את העייפות להקפאה והזריק לתוכי אנדרנלין. 

אני משתדל מאוד לא לפספס את הזמן הזה,  שהוא מין שמורת טבע נינוחה ופראית, נעימה ומפחידה, עם ציוצי ציפורים ושאגת לביאה.

ולא רק שהזמן הזה נפלא, גם הדקות שלאחריו, כשאני נשאר לחשוב לא אחת על שנאמר בו, גם הוא זמן שאין דומה לו.   

באופן לא מפתיע, הזמן הזה הפך לרגע לו אני מחכה רוב היום, לבלון החמצן של הנשמה. 

מצד שני, כשהחיים עצמם מרימים את ראשם ואני לא זוכה לבלון החמצן הזה, אני מרגיש כמו מישהו שזה עתה הגיע לקיטו ומתקשה לנשום רגיל, כי הוא מגלה כמה דליל האוויר בגובה 2800 מטר. 

זה היה יכול להיות פוסט שנשמע כמו תלונה על התמכרות, אבל זה לא, זהו פוסט הודיה. 

כי בעצם, לפני שהייתי שלה, הייתי עולה לקיטו כל יום מחדש, אז כמאמר השיר "נשמתי אוויר מזוהם והלכתי בערך".

ובאין בלון חמצן ולו ליום אחד, קשה לי. 

אבל דווקא הקושי הזה מזכיר לי כמה חשיבות יש לו בחיי. 

וחשיבותו היא כקליפת השום לעומת החשיבות שיש לה.

היא גבירתי, תמיד.
הדיסטנס בין נשלט לגבירתו תמיד שם.
אבל רוב הזמן היא חמודה,חכמה, דואגת ומלטפת.
מעודדת אותי ומשיאה עצות, משתפת אותי ומקשיבה לעצותי.
ואז, כשאני מפזר את כוחות ההכנה וההגנה,כשאני הכי לא מוכן: היא תעקוץ, תתעלל ותשרוט.

והיא יודעת את המלאכה, מדובר באמנית בתחומה.
כזו היא, גבירתי: גאונה, נדיבה, חדה ואכזרית.

לכל אחד מאיתנו יש המון שירים שהוא אוהב. 
זה טבעי, מוזיקה היא דבר נפלא. 
אבל  יש שיר אחד אחר, לפעמים יותר מאחד.
אבל לא הרבה יותר. 
כזה שהוא מעבר ל"סתם "שיר יפה. 
שיר שמכניס אותך לתדר יחודי של רגשות. 
אולי זה משהו שקשור לחוויות ילדות, אולי משהו אחר. 
אולי משהו שרצית, או ברחת ממנו.
זה נפלא ומוזר בו זמנית.
כי אי אפשר להסביר את העניין. 
אולי חנן בן ארי צודק בסוף זה הלחן,
שחודר לנימי הנשמה ומרגיע אותה בצורה שאין דומה לו. 
ואולי אלו המילים שמחזירות אותך לרגעים משמעותיים. 
גם אם הכותב לא הכיר אותך 
ואלי זה בכלל השילוב, 
נוגע ושורט בצורה יחודית, ממכרת.
זורק אותך לרצפה ומרים אותך לשחקים, בו זמנית. 
גורם לרצות לשמוע אותו בלופים אין סופיים. 
עד שהספוטיפי שלך מתחנן לשיר אחר. 
יש יפים אחרים, יש אולי מצליחים ממנו. 
אבל אין כמותו. 
ואת גבירתי, את השיר הזה עבורי.
ויותר מרק שיר אחד.  
 

שיר לשבת: 
גם זה שיר לא רע בכלל. 

אתמול נכנסתי למעלית והיה שם ריח דומה לשל הבושם שלך. 

אלוהים ברא כמה מערכות יותר מוצלחות מהאף אוזן גרון שלי, אז זה לקח 2 שניות עד שהרחתי ויותר מכך קטלגתי מדוע כה נעים לי במעלית. 

זה לא היה בדיוק הריח שלך, כי מלבד הבושם יש את עניין ההתמזגות שלו עם הגוף. 

אבל זה העיף לי את המוח והרחיב לי את החיוך. 

המעלית הגיעה לקומה, אבל נראה לי מטומטם לצאת כשריח שמזכיר אותך מקיף אותי. 

אז עליתי עוד 4 קומות ואז מישהו נכנס והרצנתי, כי החיוך היה דבילי. 

ירדתי 4 קומות ויצאתי בקומה שלי. 

וחשבתי על הריח שלך, על הטעם שלך ועל כמה שאני אוהב אותך.

חיכיתי לך, כל החיים. 
ולא ידעתי את זה. 
החיים שלי חיכו לך. 
ולא ידעו את זה. 

הצורך ליפול על הברכיים. ולסגוד, 
מתגמד בצורה מופלאה למול הנשגבות שלך.
כי ראויה לאישיותך הפולחן.
אבל את מבקשת שלא אגזים. 
. 
הזדקקתי לך, גבירתי ולא הבנתי כמה. 
הכאוס המחשבתי בתוכי, זה שיצר שינאה עצמית, 
היה חייב את הפדנטיות הדומיננטית שלך.
את היד המכוונת והמלטפת שלך.
ואת היד הסוטרת.   

רציתי להכנע לאינטיליגציה. 
ולא שיערתי כמה גדולה תהיה חוכמתך. 
אינליגינטית, רגישה וטובת לב, את מכניעתי.
מנשבת הרוח שלי, את. 
הדיקטטורית הנבחרת שלי.  


חסר אונים, נפלתי למרגלותייך.
רועד, מעריץ ונפעם.
רצונך להשביע ביקשתי.
לתת את כולי. 
לעשות כל אשר תבקשי, הבטחתי. 

ואת, שיכולת לקחת הכל.
ולנצל זאת לטובתך בלבד. 
בחרת לקחת אותי ולהגדיל.
ללטף ולעצב, ללמד ולהכווין. 

חיכיתי לך, גבירתי. 
ולא ידעתי כמה. 
להיות אסיר שלך, סוהרת יפה. 
ביקשתי. 
ואת, בטובך, לקחת אותי בדרך אחרת.
ובחרת להפוך אותי לאסיר תודה. 

גבירתי, אתמול בלילה, הטלת עלי משימה: לענות על שלוש שאלות שקשורות לרגש שלי כלפיך.
התגובה הראשונה שלי, בכל פעם שאת מטילה עלי כאלו משימות, היתה לחץ.
כי אני אמנם מצחיק לפעמים, אבל אני לוקח אותך ואת המשימות שלך ברצינות תהומית, אולי מידי.
וכיוון שלפחות אחת השאלות היתה לציין רגע פחות נעים, זה הפך מלחיץ וגם קצת מפחיד.
מצד שני, אני יודע שאת רוצה לשמוע ממני אמת.
ומצד שלישי, מה אם אבחר ברגעים לא משמעותיים מבחינתך?מה אם אצא שטחי? (ולא רק משטחי..) מה אם אפספס אירוע משמעותי?
כמו בכל המשימות שלך, גבירתי, (כמו חלק לא קטן מהזכות להיות רכושך), את אתגרת אותי.
גרמת לי לחשוב ולהתמודד, גם עם לחץ של זמן.
ואז אחריי שעניתי, כשלשאלתך הודיתי שנלחצתי, את סיפרת שהמחשבה עלי נלחץ, היתה נעימה לך.

היית מרוצה מהתעללות החמודה שלך בי.

כזו את ,גבירתי: מרגשת, מאתגרת ומתעללת בצורה חמודה.
וכזה אני: עליל, שלך.

לפעמים, הייתי רוצה לבנות לך פירמידות.

שתייסרי אותי בשוטים ועקרבים.

לעמוד לידך עם כנפי תמרים ולנפנף.

אבל אנחנו לא בתנ"ך.

ערי מסכנות זה כבר לא באופנה.

ומזגן, ככה טוענים, עושה עבודה טובה יותר מכנפי תמרים.

אז אני רוצה לשבת איתך בבית קפה עם שירות עצמי.

שאת תבקשי לדעת אילו חליטות יש להם.

ואני אלך, אברר  ואז אחזור ואזמין לך ואגיש לשולחן.

פעם בשבוע יהיתי רוצה לבנות לך מקדש, או ארמון.

אבל גם כוס קפה בו אוכל להביט בך, 

שותה חליטה ונוגסת באצילות בכריך סלומון, זה נפלא.

אני רוצה  לדבר בשבחך, גבירתי.

לספר לך על האהבה התנכית שלי אלייך.