דוב(ר) ההרמון

גבירתי, פעם אמרתי לך "את החוק" ולא אהבת את זה, בטח לא כמוני אז.
והאמת, שבמקרה הזה צדקת, כי את לא החוק
צדקת, כמו שאת צודקת כמעט תמיד. 

את המחוקקת ואם אדייק יותר, אז את המפרמטת.
אבל לא כמו פורמט של מחשב.
כי ככל שהיה נעים לחשוב שהדבר אפשרי, אף אחד לא יהפוך אף אחד אחר למערכת הפעלה חדשה, נקייה מהיסטוריה.
למרבית הצער והשמחה אני תמיד אהיה עם ההסטוריה שלי.
על הצלחותיה, שמחותיה, שריטותיה וכשלונתיה הצורבים.
ועם ההסטוריה הזו באתי אלייך ואיתה באו כל מיני רעיונות שהיו לי על חוקי הפורמט, בנוגע ליחסי שולטת ורכושה.
חוקים שנכתבו על סמך ההסטוריה שלי ועל "הלימוד" שהשקעתי בתחום.
חוקי פורמט שנראו בעיני אז, קבועים ואוניברסלים יותר מאשר חוקי הבורקס (בורקס תפו"א זה מרובע ובורקס גבינה זה המשולש) .

ואת, גבירתי המחוקקת והמפרמטת, כתבת אחרים לחלוטין.
בהם אני מודע למקומי ולעובדה שגבירתי היא השולטת ובקו מקביל לחלוטין חברות עמוקה ואמיתית, סוג של פערי מעמדות שווינים.
כאילו יש 2 חדרים בהם אנחנו יושבים, באחד מהם את על כיסא רם ואני על ברכיי ובאחר שנינו יושבים יחד על אותן כורסאות ומדברים.
ושני ההחדרים וההתרחשיות קורים במקביל. . 

אני אוהב אותך כאישה, סוגד לך כגבירה ונפעם ממך כאדם.
והאהבה שלי היא ג'יני שכלוא בבקבוק, מתחננת לצאת ממנו ולקיים את רצונך.
ואין יום שאני לא רוצה לצאת מגדרי עבורך, אין יום שלא כתבתי במוחי משהו וחשבתי שזה לא מספיק טוב.
אין יום שלא רציתי להמציא מילה שתתאר אותך או את האהבה הזו. כי כל המילים כולן הופכות מיקרוסקופיות אל מול האהבה הזו.
מקנא באלתרמן הגאון שיכל לכתוב את שורת המופת "אחכה לך כמו נעלייך". 
את גבירתי, בקשיחות המלטפת, ברוכשנות הדקדקנית ובדאגה האסרטיבית שלך, מתיזה דלק חלליות על אש האהבה הזו.
ואת עושה את זה בטבעיות ובנונשלטיות מלכותית. 
בכל יום מחדש, אני מבין כמה שאהבה הזו, שלי אלייך, ראויה ומוצדקת.
כמה את ראויה להיות נסגדת ונשגבת. 
בכל יום אני נפעם מיופיים של חוקי הפורמט שאת כותבת. 
אין יפים כמותם.
הם יפים כמעט כמוך. 

בכל מקום אני מחפש אותך וחושב "מה גבירתי הייתה אומרת?" 
רוצה שלא רק הנוכחות העוטפת שלך סביבי תהיה פה.
עד שאני מספר לך על זה ואת פוקדת עליי להתמקד בהנאה ופחות בגעגוע.
פקודה מוצדקת. . 
אבל ריאלית בערך כמו לדרוש ממני לאסוף את השיער שלי לקוקו בלוף.
אבל, אני משתדל.

בכלבו הענק ההוא, שם קניתי את המכנסיים שהחמאת לי עליהם בעבר, נברתי בסלילי ההקלטה שבראש שלי. 
ואז נזכרתי שאת החמאת למכנסים עצמו, לא לגיזרה.
יש בך המון מעלות רבות, אסטטיות ויכולת להסביר אותה, היא אחת הגדולות שבהן. 
אז נברתי שוב, מנסה למצוא את הקטע ההוא בהקלטה עם המלצותייך לגבי בחירת מכנסים.
גבירתי, אני תמיד מקשיב לך בקשב רב, אבל לפעמים הדברים אבסטרקטים מידי עבורי. 
עד שאני מגיע לתכלס.

את לא אוהבת את הבחירות שלי במכנסיים, כנראה בצדק (לא שבבחירות לכנסת הברקתי 😡).
אני לא הערס הצעיר שהייתי פעם והגזרה שלי לבטח לא מודל 90. 
מול שלל המכנסים בחנות אני בוחר אחד מכל סוג וצבע  וכמעט יכול לשמוע אותך אומרת "בלי קרעים, ערס". . 
אני הולך לתא המדידה, מקבל מספר ושם בתא צר בארץ רחוקה, תוך כדי מדידה, אני מבין למה את התכוונת. .
מבין חלק מהטעויות שלי בעבר, לפחות מקווה שאני מבין. 

כמה ימים קודם, בחנות בגדי הספורט העצומה, זו שבעבר היתה הלונה פארק שלי, אני לא מוצא כמעט כלום.
פעם ביקור שכזה לא היה מסתיים בלי 10-15 חולצות של אדידס,פומה ונייק.
אבל את, גבירתי מלאת הקלאס, פחות מתחברת לדוב באדידס.
פעם אחת שהעזתי להגיע לפגישה קצרה איתך לבוש אדידס הספיקה לי. 
ועכשיו אני מסתובב בחנות הזו כמו קרניבור ב'עדן טבע מרקט'.:-)
בקומה אחרת (יש פה גם כזו מתברר, לא חיפשתי בעבר), אני מוצא חולצות אחרות, כאלו שיתאימו יותר לאיך שאת חושבת שאני צריך להתלבש ביום יום. 
לאיך נכון שאדם בגילי ומעמדי יתלבש.
אז אני בוחר לעצמי כמה כחולות ויכול לשמוע אותך מחייכת. 😍. 

גבירתי, הייתי נותן המון על מנת שאת תהיי כאן איתי. 
לבטח את היית עוקצת בחדות הכירורגית שלך על כמה שאני שמן, ערס, טמבל, או חלילה אידיוט.
לפעמים העקיצות שלך כואבות, אבל אני תמיד מקבל אותן באהבה והכנעה.
גם כי הן חלק מסוד קסמך ובעיקר כיוון שאני יודע שככל שאת אוהבת להתעלל בי, את סונטת בי אמת צרופה.
ואני, בניגוד לכל אינסטינקט, שותק ומקשיב. 
.
למרות שפיזית את לא איתי, הנוכחות שלך עוטפת אותי בכל מקום כמעט, בכל רגע.
ברכבת התחתית, אני מביט בשם התחנה וחושב עלייך, בחנות השוקולד, או חנות המזכרות.  
במופע הרוק אני מצלם בוידאו כדי לשלוח לך ושר מכל הלב, רק בשביל להבין אח"כ כמה את צודקת כשאת אוסרת עלי לשיר. 
והנוכחות העוטפת שלך, גורמת לי להתכוונן נכון יותר, להיות עירני ומודע יותר. 
במילים אחרות: להשתפר, כל פעם קצת ואז עוד קצת.
את, גבירתי, עוזרת לי להיות יותר הגבר שאני צריך להיות ופחות הילד שהייתי.

ועכשיו, בארון התחושות, לצד הר הגעגוע אלייך, הציפייה והרצון העז להיות איתך,מקופלים המתח והדריכות, לשמוע את פסיקותייך לגבי בחירות הבגדים שלי.
כי הדעה שלך חשובה לי. ולא רק הדיעה. 🤗

ככל שאני רחוק יותר, אני מתגעגע יותר. 
ככל שהיכולת שלי לתקשר איתך קטנה יותר, אני זקוק יותר. 
אבל אני לא רוצה, להתגעגע כ"כ, או להבין כמה אני זקוק לך. 
כי זה כואב. הכי כואב. 
אני רוצה רוצה להתגעגע ולהזדקק, כשידיי חובקות את רגלייך. 
כששפתיי נושקות לידייך היפות. 
אני רוצה להביט בעינייך החכמות ולהגיד  "כן, גבירתי." 
ולא חשוב כמה חזק תסטרי לי, או  תצבטי אותי,  
כשאני איתך, אין כאב כואב באמת. . 
רק כאב ענוג ונעים. 

הכל התחיל כשהייתי על ברכיי מולה וגבירתי, כפרה עליה, מתחשבת ומתוקה שכמותה, חסה על רכושה ואמרה לי לשבת על השולחן הקטן שניצב מול הספה.
על השולחן היה פותחן וחולץ פקקים ואני בטמטומי אמרתי שאני מפחד מהחולץ פקקים "את רוצה לפתוח לי את התחת?" שאלתי בהלצה.
"אל תתן לי רעיונות" היא אמרה והיה ברור שכבר נתתי, השד שבה יצא וכמו בט"ו בשבט נטעה במוחי את הפחד.

יש בה שד חמוד, בגבירתי.
הוא לא צריך פותחן או חולץ פקקים על מנת לצאת.
אבל לפעמים פותחן או חולץ פקקים, גורמים לו לצאת החוצה.

בניגוד לג'ני של עלי בבא, כשהשד הזה יוצא, הוא לא מבקש להגשים משאלות ובטח שלא קורא לי מאסטר (טוב, לפעמים גבירתי פונה אלי  ב"אדוני",  אבל כשזה קורה אני מבין  שנכנסתי ב 2 אין כניסות, חניתי באדום לבן ועשיתי זאת בלי חגורה או רשיון. ).

כשהשד יוצא החוצה, העיניים שלה בורקות ואני גם רועד מפחד וגם מהתרגשות. 
כמו  דוב שניצוד, אני מאושר עבור הציידת  ומרחם עלי.
בר מזל וחסר אונים שכמותי.

יאמר לזכותה, שאין כמותה בלזהות הזדמנויות לשחק לי בראש.
יאמר לגנותי, שאני מספיק אדיוט לאתגר אותה .
ואותה, כבר כתבתי, אסור לאתגר.

היא נטלה את הקוק רינג שהבאתי עימי, הניחה אותה על ירכה, כיוונה את המצלמה ואמרה "תקריב".
ואני שאלתי איפה המזבח שם אקריב עצמי? הבנתי שהיא התכוונה לצילום תקריב, אבל במצוקתי ומול השדה לא היה  לי על מי להשען, פרט לקצת הומור והרבה רחמים של גבירתי.
שצחקה, אולי זה ישפר את מצבי, חשבתי.  קיויתי תהיה הגדרה טובה יותר. 

הזמן שלי איתה היה נפלא, באמת.
הוא תמיד נפלא. 
הפעם הוא היה כה נפלא, שנזלתי כשהכלובון סוגר עלי, כי מי יכול שלא לצאת מגדרו לפניה? 
כשהאסיר השפוך הוצא מתאו ותאוותו נזולה,  גבירתי לא שכחה את הטבעת.
כשהיא נכרחה סביבו, זובי המסכן חשב לכתוב צוואה.
הוא אשם הוא ידע, הוא לא היה אמור להשפך בלי אישור. 
אבל רגע לפני שזובי הפך את עצמו לעפרון ונוטריון, גבירתי חננה אותו.
כזו היא, קשוחה ואכזרית.
אבל יותר מכל, טובת לב ורחומה שנהנית להתעלל בעליל שלה, בגבולות הטעם המצויין.  

ובכל הזמן הזה, כמו הציפור ניקנור מהסידרה פינוקיו, ניקר הפחד מהפותחן האימתני ומה שהוא יעשה לטוסיק הענוג והמסכן שלי.
אבל הזמן עבר (מהר) ובפותחן לא נעשה שימוש.
רגע לפני שהלכנו, כמו תלמיד שהתחמק מבחינה, חייכתי ואמרתי לגבירתי שהיא לא השתמשה בפותחן.
"יש למה לחכות" היא אמרה וחייכה את החיוך השדוני שלה.

ומאז, פעם-פעמיים ביום, הפותחן עולה לי במחשבות.
ועכשיו מי שהיה שתיל ט"ו בשבט כשהערתי את השד, הפך לעץ פחד, גדול יותר מזה של רובין הוד ביער שרווד.
"יש למה לחכות", היא אמרה וחייכה.
הו האימה (המתוקה).. 😊🤗

צילומים, חנינות והפחדות: גבירתי. 

זה היה בתחילת הניינטיז, אני הייתי חייל.
המוטורולות הענקיות שכונו אז פלאפון רק הגיעו ארצה, שיחה עלתה בערך כמו דירה בפרדס חנה. 
מסיבה לא ברורה, הופקר בידי כזה מוטורולה של אחד מאלופי צהל. 
ואני כמו אדיוט, יצאתי כשלא הייתי אמור ולקחתי איתי את המכשיר. 
"אם יקרה משהו תתקשרו" אמרתי ויצאנו לרחובה של עיר. 

ובעודנו יושבים ברכב, חוזרים מחנות או משהו, הטלפון צלצל כי קרה דבר מה (המטומטמים רצו פלאפל) ובדיוק עברו שני מבוגרים שלו היו בחיים היום, לא היו נפגעים אם הייתי מכנה אותם זקנים. 
את המבט של האיש לא אשכח, דומה שהמבט שלו היה פחות נדהם אם דג רוכב על טוסטוס היה חולף ברחוב, "תראי ז'קלין" הוא אמר לז'קלין "טיליפון, כמו של הבית פיל טונוביל" (ברכב). 
היום אם תתנו לילד כזה טלפון הוא  יזרוק לכם את זה על הראש ואז יפנה ליצחק קדמן, או מי שמחליף אותו במועצה לשלום הילד. 

המהפכה הכנולוגית שהדור שלנו עבר, מהימים בהם כולם ישבנו בסלון וראינו טלויזיה שחור לבן בגודל קטן הרבה יותר ממחשב משרדי היום. 
מהימים של ערוץ 1 ואנטנות שמכוונות לירדן וקפריסין, כדי לתפוס משהו שונה, אל הימים בהם יש מסכים בגדלים משוגעים בכל בית, כשבכל כיס יש כח עיבוד מחשב גדול וחזק פי כמה מזה שהיו בטובות שבמעבדות האוניברסיטה, שלא לדבר על יוטיוב. 
המהפכה הזו (שהביאה איתה בין היתר את הכלוב ואת האפשרות של נערים לקלוט שהם כמעט נורמלים ולא אמורים לשנוא את עצמם), היא משהו בקנה מידה כזה שבעבר העולם נזקק למאות שנים. 
למזלנו עברנו אותה בהדרגה, מהירה, אבל הדרגתית. 


ויש אותי, כאדם, כגבר, כרכושה של גבירתי, את מה שחשבתי על בדס"מ ובכלל. 
ויש את המנעד, הרבדים והגוונים שגבירתי חשפה אותי אליהם, את העומקים של המחשבה והרגש. 
ראיתי דברים בשחור לבן, ראיתי דברים בצורה חד מימדית, לא חשבתי שיכול להיות מצחיק, לא שיערתי שיכול להיות נעים, לא פיללתי שאני יכול לאהוב ככה. 
זה מדהים, זה מפליא, זה עמוק, זה מרשים וזה מסחרר ועוצר נשימה. 
והיום קלטתי: במובן מסויים, אני כמו הבעל של ז'קלין שנחת ב 2022.

בעודך מגיבה לתנועות הלשון שלי, בעודי נע על פי ההכוונה שלך ועוד מעט תצא הילדה שבך, זו שאת קולה אני כל כך אוהב ומחכה לשמוע, הבנתי.
הבנתי שאני לא מפחד, אני לא חושב על כישלון ולא פוחד ממנו, או על מה יקרה אם לא אצליח לספק אותך.
זכיתי להיות שלך, ללמוד ממך, להתבגר.
אז  זרקתי את הפחד מהכישלון, נעלתי אותו ובניגוד לכלובון, אני מקווה שהוא לא יפתח אף פעם.
כשזה קרה, הצלחתי להנות גם תוך כדי הרגע ולא רק אח"כ בשיחזורים האינסופיים שרצים לי בראש.
להנות מהטעם שלך כשהוא פוגש את לשוני ומרעיד את בלוטות הטעם שלי.

הנשלט שבי כנראה נולד בגיל צעיר מאוד, בגן ילדים, כשגננת מרשעת הכתה אותי מול כולם.
ומתוך המקום הזה, הוא היה נשלט ילדותי ומפוחד.
כזה שמשמיע קול תינוקי ולא חושב כמו גבר במיטה.
כזה שרוצה לרצות ולא חושב על האפשרות ליהנות.
ואת גבירתי,  אישה יפה וסקסית, אמהית וקפדנית, הכרת לי אני אחר.
תחילה, אסרת על הילד להופיע ואז לימדת אותי להיות גבר.
והגבר הזה שיונק משדייך כמו תינוק גילה נתיב אחר וחדש להיות נשלט, אולי אפילו מערכת הפעלה חדשה והוא יעשה את הכל, כדי שאת תהיי מרוצה וגאה בו.
הוא גם שאפתן שרוצה להיות טוב יותר, מענג יותר, חטוב יותר מבלי לשכח להיות מצחיק, כי זו הסיבה שאת לקחת אותי.

אני אוהב אותך, גבירתי.
וגם קצת מצטער.
שלא לקחת אותי ולימדת אותי עשור או שניים קודם.
שלא הייתי שלך צעיר יותר ושלא פחדתי לאבד אותך אז.
שלא איבדתי אז את הפחד, שלא גירשת את הילד ההוא אז.
אין לי ספק שהיום הייתי במקום טוב  ומצליח יותר.
מצד שני, זו קצת חזירות לרצות שמשהו שלא היה אמור לקרות וההסתברות שלו אפסית,  היה מתרחש קודם.

האנשים הכי מאושרים בעולם נמצאים במקומות בהם יש הכי מעט.
וזה חבל.
אנחנו תמיד רוצים יותר ממה שיש לנו, יותר טוב, יותר מוקדם ויותר מושלם.
לפעמים זה מפריע להנות מהרגע ויותר מכך להיות מאושרים.
ויש לי רצונות ותקוות גדולים.
כמו לרצות להיות בתוכך, כמו לרצות שאת תאהבי, לרצות להיות איתך במקום אחר,  נניח הונדורס, מקום  כה רחוק עד שאפשר יהיה בו להיות אנחנו, גם בלי צימר.
תמיד אפשר יותר הרי ואני רוצה את כל אלו וכל אחד מאלו ואת היותר. 
אבל למזלי ושמחתי, הייתי מספיק חכם כדי לא לתת לאף אחד מאלו  לחדור לרגע ולמנוע ממני להרגיש את ההנאה.
אני שאפתן, גבירתי ואני לא מפחד לקוות ולרצות יותר, למרות  שאני יודע  שרובם של הדברים תלויים בך.
ורובם כנראה לא יקרה. 
רוצה ולא מפחד לא להצליח.
מקווה ולא שוכח שעכשיו טוב.
מאושר.

🤗
(אני, אילוסטרציה) 

יש את הקטע הזה, של ביטויים שאמורים להיות שלילים ומשפילים, זו הסיבה שנוצרה.
ואז, אני חושב עליהם בהקשר שלך גבירתי והם פתאום חמודים ואם אהיה מדוייק, אז מגרים.
מלחך פינכה למשל.
כי ללכך את פנכתך, גבירתי, נשמע כמו סידור מעולה.
פעם היתה פרסומת לבריטיש שנדי ובה נערה קראה לעבר רוד סטיוארט "אני רוצה את השנדי שלך". 
כן גבירתי, את כמובן צודקת  ואני סוטה, אבל הייתי עושה הרבה בכדי  ללחך את פנכתך.
גם בשביל להתפלש בעפר רגלייך, (אלמלא את היית כה נקייה, אצילית וסטרילית, עד שאין סיכוי שימצא בהן עפר.)  
ומלחך פינכה לא לבד, גם עבד נרצע, מתרפס, מתפלש, עושה דברך או בן חסותך,למשל, פתאום נשמעים כמו שאיפות חיים. 
אבל רק כשאת הנשוא שלהם. 

ובעניין אחר ולא לגמרי בלתי קשור, זה אילוף כלבים אמיתיים, או משהו שקשור לכלוב? 

בשמיים יש ירח אחד.
ואני מביט בו ומבקש ממנו שיאיר את ליילך. 
וכשעננים אפורים מכסים את השמיים
אני מבקש מהשמש לזרוח עבורך.

כשהעולם מתחרפן, 
והאשליה הכי גדולה היא המציאות.
אני סופר דקות ומקווה ימים.
להיות איתך, שוב. 

אני ממתין ליום יפה.
בו ארד על ברכיי לפנייך.
חיוכך שאין דומה לו יאיר אותי.
אביט בעינייך החכמות
והעולם מצידי יוכל להזדווג.

כי אני שייך לך.
ובלילות הארוכים מידי, עלייך חשבתי
על כמה שאני אוהב אותך.
ועל כמה אני מאושר להיות שייך לך. 
ולפני שעיניי נעצמו נשאתי תפילה
שהלוואי שאהיה שייך לנצח. 
אם הנצח בכלל קיים.

***

 
מספרים על איש אחד שפנה בערוב ימיו לאישתו ואמר לה: 
כשפרצו לי לעסק, את היית איתי.
גם כשהוא עלה באש, היית איתי. 
וכשפשטתי את הרגל, את היית איתי 
ואפילו כשחליתי, את היית איתי. 
את לא חושבת שאת נאחס?

***

פעם האמנתי בנאחס, בזה שמיקי ברקוביץ, ג'מצג'י, מסי, או לברון תלויים בזהות החולצה או התחתון שלי.
שאם אכנס ברגל ימין, אעבור את הבחינה ועוד אמונות שהיה מי שכינה איתן טפלות.   
כי כל הפנמה של האמת הפשוטה - שעל חלק לא קטן מחיינו אין לנו שליטה, קשה לעיכול.
מצד שני, כשאתה מאמין בזה, אתה אשם בכשלונות של אחרים. 
למזלי, אני כבר לא מאמין בנאחסים.  🤗
כי אחרת, הייתי מתחיל לחשוב שאני נאחס ושיש קשר בין היותי רכושך, לכך שהשנתיים האחרונות של העולם נראות יותר כמו סרט בלגי בסינמטק.  
מלחמות, גיל תמרי ומגפות שבאות עלינו בגלים, מערערות את האשליה שנקראת החיים הנורמלים.  
ומול הגלים האלו, של התקופה הבאמת היסטורית הזו, אני מודה לאל  שאני שייך לך. 
שאת השליטה שיש לי לתת, אני מעניק לך. 
שאני בחרתי להיות רכושך. 
ואני בוחר לחבק כל רגע שאני שלך. 
לעשות כל מה שאני יכול, על מנת לקנות בכל יום, עוד יום ועוד יומיים, שאת תרצי להיות גבירתי.
כי אין מובן מאליו. 

את שולטת מונומנטלית .
וגם מונו מנטלית
מונו, כי יש רק אחת כמוך.
ומה זה מנטלית, אני לא צריך להגיד לך. :-)
ואת מונומנטלית בלבבות ובמוחות של הנשלטים שלך.
של אלו שזכו לטעום ממעיין שליטתך.
המגע שלך ממכר.
ואפילו במילים שלך את נוגעת.
הן מלטפות ברמה של גרגור.
הן מכאיבות בעוצמה של סטירה.
ושורטות יותר ממסרגה.
ויודעות להפחיד יותר מהיצקוק.
ואת מלטפת, סוטרת וסורגת מהפרווה שלי סוודר עם המסרגות שלך.
ואז את צוחקת.
לפעמים, בא לי להכנס ברגל לצימר, להגיד מאמי, או כפרה.
רק כדי שאת תצחקי.
כי כשאת צוחקת, אני מרגיש אחרת
כמו שמן חם ונעים, שמלטף לי את העור וחודר אלי.
זה לא דומה לשום דבר אחר.
זה מונומטלי, גבירתי.
לא רק ב 22.2.22. 

עוד לפני שכוחותייך יתפרסו על הגבול,
יהיה ברור שזה לא כוחות.
אין פה matchup.
שככל שאנסה להתנגד וגם אם אלחם, אין לי סיכוי.
אבל האגו שלי ידבר ואני אכריז הכרזות. 
והן יהיו ריקות מתוכן. 
אדע זאת בזמן הכרזתן.
כי הכל  תלוי ברצונך. 
ואם תחשקי לכבוש אותי, אהיה שלך.

ומול כוחך עוצם ידייך ויפי רגלייך, לא אוכל לעמוד.  
כשאת תתמרני את כוחותייך על הגבול,
כבר אדע שגורלי נחרץ.  
כיסי בדלנות בתוכי יבקשו לקבל את הדין.
ולהכנע ללא קרב.
אבל האגו שהכריז ינסה להאבק.

ואז את תעלי ותבואי ותכבשי.
זה יהיה אלגנטי וחד,כמוך.
ואני אפול על ברכיי.
אכנע ללא תנאי.
וריבונותך תוחל עלי.
 
ולפני שתבואי לסרוק את השטח הכבוש 
אתמרק לקראת בואך.
ושטיח הדוב יפרס למרגלותייך.
דגלי הישן יורד שלא על מנת לחזור.
ודגלך יתנוסס על התרנים.
שפתך תהייה שפתי הרשמית.  
ואת המנונך אשיר בגרון ניחר.
נתין כנוע ומאושר.

בצל חסותך אחסה.
על מתק גורלי אודה.
כי נאה ומתוקה היא הכניעה לך.
וטובה מכל עצמאות.

ואני אכרע ואקרא בתחינה:
"בואי, גבירתי הכובשת. 
רק טוב ליבך גדול מקשיחותך.
ורק רחמנותך, יפה מאכזריותך.
בבקשה בואי גבירתי החכמה
שולטת נאורה ונערצה .
הנתין שלך מתחנן לסגוד לך".