זה היה בתחילת הניינטיז, אני הייתי חייל.
המוטורולות הענקיות שכונו אז פלאפון רק הגיעו ארצה, שיחה עלתה בערך כמו דירה בפרדס חנה.
מסיבה לא ברורה, הופקר בידי כזה מוטורולה של אחד מאלופי צהל.
ואני כמו אדיוט, יצאתי כשלא הייתי אמור ולקחתי איתי את המכשיר.
"אם יקרה משהו תתקשרו" אמרתי ויצאנו לרחובה של עיר.
ובעודנו יושבים ברכב, חוזרים מחנות או משהו, הטלפון צלצל כי קרה דבר מה (המטומטמים רצו פלאפל) ובדיוק עברו שני מבוגרים שלו היו בחיים היום, לא היו נפגעים אם הייתי מכנה אותם זקנים.
את המבט של האיש לא אשכח, דומה שהמבט שלו היה פחות נדהם אם דג רוכב על טוסטוס היה חולף ברחוב, "תראי ז'קלין" הוא אמר לז'קלין "טיליפון, כמו של הבית פיל טונוביל" (ברכב).
היום אם תתנו לילד כזה טלפון הוא יזרוק לכם את זה על הראש ואז יפנה ליצחק קדמן, או מי שמחליף אותו במועצה לשלום הילד.
המהפכה הכנולוגית שהדור שלנו עבר, מהימים בהם כולם ישבנו בסלון וראינו טלויזיה שחור לבן בגודל קטן הרבה יותר ממחשב משרדי היום.
מהימים של ערוץ 1 ואנטנות שמכוונות לירדן וקפריסין, כדי לתפוס משהו שונה, אל הימים בהם יש מסכים בגדלים משוגעים בכל בית, כשבכל כיס יש כח עיבוד מחשב גדול וחזק פי כמה מזה שהיו בטובות שבמעבדות האוניברסיטה, שלא לדבר על יוטיוב.
המהפכה הזו (שהביאה איתה בין היתר את הכלוב ואת האפשרות של נערים לקלוט שהם כמעט נורמלים ולא אמורים לשנוא את עצמם), היא משהו בקנה מידה כזה שבעבר העולם נזקק למאות שנים.
למזלנו עברנו אותה בהדרגה, מהירה, אבל הדרגתית.
ויש אותי, כאדם, כגבר, כרכושה של גבירתי, את מה שחשבתי על בדס"מ ובכלל.
ויש את המנעד, הרבדים והגוונים שגבירתי חשפה אותי אליהם, את העומקים של המחשבה והרגש.
ראיתי דברים בשחור לבן, ראיתי דברים בצורה חד מימדית, לא חשבתי שיכול להיות מצחיק, לא שיערתי שיכול להיות נעים, לא פיללתי שאני יכול לאהוב ככה.
זה מדהים, זה מפליא, זה עמוק, זה מרשים וזה מסחרר ועוצר נשימה.
והיום קלטתי: במובן מסויים, אני כמו הבעל של ז'קלין שנחת ב 2022.
לפני שנתיים. 16 במרץ 2022 בשעה 17:22
