הכל התחיל כשהייתי על ברכיי מולה וגבירתי, כפרה עליה, מתחשבת ומתוקה שכמותה, חסה על רכושה ואמרה לי לשבת על השולחן הקטן שניצב מול הספה.
על השולחן היה פותחן וחולץ פקקים ואני בטמטומי אמרתי שאני מפחד מהחולץ פקקים "את רוצה לפתוח לי את התחת?" שאלתי בהלצה.
"אל תתן לי רעיונות" היא אמרה והיה ברור שכבר נתתי, השד שבה יצא וכמו בט"ו בשבט נטעה במוחי את הפחד.
יש בה שד חמוד, בגבירתי.
הוא לא צריך פותחן או חולץ פקקים על מנת לצאת.
אבל לפעמים פותחן או חולץ פקקים, גורמים לו לצאת החוצה.
בניגוד לג'ני של עלי בבא, כשהשד הזה יוצא, הוא לא מבקש להגשים משאלות ובטח שלא קורא לי מאסטר (טוב, לפעמים גבירתי פונה אלי ב"אדוני", אבל כשזה קורה אני מבין שנכנסתי ב 2 אין כניסות, חניתי באדום לבן ועשיתי זאת בלי חגורה או רשיון. ).
כשהשד יוצא החוצה, העיניים שלה בורקות ואני גם רועד מפחד וגם מהתרגשות.
כמו דוב שניצוד, אני מאושר עבור הציידת ומרחם עלי.
בר מזל וחסר אונים שכמותי.
יאמר לזכותה, שאין כמותה בלזהות הזדמנויות לשחק לי בראש.
יאמר לגנותי, שאני מספיק אדיוט לאתגר אותה .
ואותה, כבר כתבתי, אסור לאתגר.
היא נטלה את הקוק רינג שהבאתי עימי, הניחה אותה על ירכה, כיוונה את המצלמה ואמרה "תקריב".
ואני שאלתי איפה המזבח שם אקריב עצמי? הבנתי שהיא התכוונה לצילום תקריב, אבל במצוקתי ומול השדה לא היה לי על מי להשען, פרט לקצת הומור והרבה רחמים של גבירתי.
שצחקה, אולי זה ישפר את מצבי, חשבתי. קיויתי תהיה הגדרה טובה יותר.
הזמן שלי איתה היה נפלא, באמת.
הוא תמיד נפלא.
הפעם הוא היה כה נפלא, שנזלתי כשהכלובון סוגר עלי, כי מי יכול שלא לצאת מגדרו לפניה?
כשהאסיר השפוך הוצא מתאו ותאוותו נזולה, גבירתי לא שכחה את הטבעת.
כשהיא נכרחה סביבו, זובי המסכן חשב לכתוב צוואה.
הוא אשם הוא ידע, הוא לא היה אמור להשפך בלי אישור.
אבל רגע לפני שזובי הפך את עצמו לעפרון ונוטריון, גבירתי חננה אותו.
כזו היא, קשוחה ואכזרית.
אבל יותר מכל, טובת לב ורחומה שנהנית להתעלל בעליל שלה, בגבולות הטעם המצויין.
ובכל הזמן הזה, כמו הציפור ניקנור מהסידרה פינוקיו, ניקר הפחד מהפותחן האימתני ומה שהוא יעשה לטוסיק הענוג והמסכן שלי.
אבל הזמן עבר (מהר) ובפותחן לא נעשה שימוש.
רגע לפני שהלכנו, כמו תלמיד שהתחמק מבחינה, חייכתי ואמרתי לגבירתי שהיא לא השתמשה בפותחן.
"יש למה לחכות" היא אמרה וחייכה את החיוך השדוני שלה.
ומאז, פעם-פעמיים ביום, הפותחן עולה לי במחשבות.
ועכשיו מי שהיה שתיל ט"ו בשבט כשהערתי את השד, הפך לעץ פחד, גדול יותר מזה של רובין הוד ביער שרווד.
"יש למה לחכות", היא אמרה וחייכה.
הו האימה (המתוקה).. 😊🤗
צילומים, חנינות והפחדות: גבירתי.
