דוב(ר) ההרמון

ככל שאני רחוק יותר, אני מתגעגע יותר. 
ככל שהיכולת שלי לתקשר איתך קטנה יותר, אני זקוק יותר. 
אבל אני לא רוצה, להתגעגע כ"כ, או להבין כמה אני זקוק לך. 
כי זה כואב. הכי כואב. 
אני רוצה רוצה להתגעגע ולהזדקק, כשידיי חובקות את רגלייך. 
כששפתיי נושקות לידייך היפות. 
אני רוצה להביט בעינייך החכמות ולהגיד  "כן, גבירתי." 
ולא חשוב כמה חזק תסטרי לי, או  תצבטי אותי,  
כשאני איתך, אין כאב כואב באמת. . 
רק כאב ענוג ונעים.