דוב(ר) ההרמון

I
הם היו שניים, הפכים אמיתיים.
אחד חייכן והשני רציני, שום דבר משותף לא היה בינהם, חוץ מהמיץ.
הם מכרו מיץ פרי. רק מיץ פרי.
זה היה הרבה לפני מהפכת הבריאות והרשתות שפשטו על הקניונים
לא חשוב מי מהם היה מכין, הוא תמיד היה מדהים ומדוייק ושונה בצורה נפלאה מקודמיו.
לא, הם לא המציאו את המיץ פרי, היו רבים שמכרו לפני ואחרי, בכל הארץ וגם בעיר.
אבל לאף אחד לא היה מיץ פרי כמו שלהם.
חלק טענו שזה משהו בקרח, או במכונה המיוחדת לקרח שהיתה להם, אולי היה שם חומר סודי.
הם טענו שאלו הפירות ואולי הקטע בכלל היה כמה מכל פרי הם שמו.
שנים שלא שתיתי אותו, לבושתי אין לי מושג אם הם עדיין קיימים.
 אבל מיץ פרי כזה, לא טעמתי לפני ולא אחרי ואת זה כנראה אגיד עד יומי האחרון. .

II

אני לא חיפשתי אהבה. 

חיפשתי גבירה. 

מה לעשות שאת גרמת לי להתאהב. 

ואח"כ להבין במי התאהבתי, כי אני חכם. 

ואז לאהוב.

III

לפני מספר חודשים, כדי לשעשע אותך, שלחתי אלייך תמונה שצילמתי עבור זו שהיתה השולטת שלי הרבה לפני שהכרתי אותך.
התמונה שעשעה אותך מאוד ואני זכרתי ששלחתי.
כשאני שכחתי, את ידעת להזכיר, כי יש בך אין ספור מתנות אל, היכולת להשתמש בקלפים  שלך במידתיות כירורגית ובתזומן מושלם היא אחת מהן.
לפני כמה ימים שלחת אותה אלי, אני זכרתי ששלחתי אלייך, אבל שכחתי איך נראיתי בה, שכחתי מי הייתי אז.
והייתי אחר, לגמרי.

IV

לפני כמה ימים אמרתי לך שאעשה כל דבר שאת תרצי ואת שאלת  "באמת התכוונת לזה?"
כאמור, את יודעת להשתמש בקלפים שיש בך, בטח בנשק רב עוצמה שכזה.
אבל, כן הייתי רציני.
כן, זו אמירה גדולה ומשמעותית שאדם לא אמור להעניק ב"אהלן אהלן" ואכן היא לא הוענקה בקלות ראש ובעיקר כיוון  שאני יודע שאת לא לוקחת אותה בקלות ראש.
את הרווחת אותה, גבירתי.
ביושר ובטוב לב שלך, באחריות ובדאגה כלפי, בהבנה שלי שאת הרבה יותר אחראית ממני בכל מה שקשור אלי.
באינטילגנציה ובאינטילגנציה הרגשית שלך, ביכולת שלך לגרום למוח שלי לשתוק ולהקשיב.
באיך שאת מענוות (מלשון ענווה) אותי ובאיך שאת מעצימה אותי.

V

לא תכננתי לאהוב.
אבל אני לא יכול שלא לאהוב אותך.
קשה לי להאמין שאפשר בכלל לא לאהוב אותך.
להכיר אותך באמת ולא לרצות לצאת מגדרי שיהייה לך טוב.

VI

לא פעם אני נובר במחשבות שלי, שואל את עצמי "מה יש בך שהופך את הרגשות אלייך לכה שונים ויחודיים?".
ואז הבנתי.
הייתי פעם שניים, מאוד שונים.
אחד חייכן בד"כ, השני רציני מידי אפילו עצוב.
לא היה ביניהם שום דבר משותף, פרט לגוף שהם חלקו.
ואת, גבירתי, באת ולקחת את הרגשות והתחושות שהיו ויש בי: את הצחוק והרצינות, הפחד והתשוקה, הידע והביטחון, התמימות וחוסר הביטחון והכנסת אותם לבלנדר רב עוצמה, עם תוספת שאין לדעת מה היא ומה סודה.

VII
מה שאני חש כלפייך, גבירתי, זה הרבה יותר מסתם אהבה.
זה מיץ הפרי של הרגש, התשוקה והמחשבות, שאת רקחת באומנותך.

וגם שנים אחרי שלא אטעם ממנו, אדע שהיתה אחת שידעה לעשות קסמים.
ואני זכיתי להיות רכושה ולאהוב אותה.

הצחוק שלך, כמוך גבירתי, הוא שונה ונדיר. 
הוא נובע מנשמה יפה ושובבה. 
כמוך, הוא ממכר ומתוק. 
לפעמים קצת מפחיד. 
וטוב, כל כך טוב. 

כדי שתצחקי, אלבש תחתון עם שפם ושאר בגדים מצחיקים. 
אעשה דברים מוזרים. 
חלקם בלי לדעת שהם מוזרים, או מצחיקים. 
אבל כשאת תצחקי ותגידי שאני טמבל שלך, הכל יהיה שווה. 
אפילו החרפה. 
 

ואם את תרצי לבכות, אהיה אהיה שם. 
לחבק וללטף, לתת כתף. 
להיות לך חבר, גבר ונשלט. 
ואם רק תרצי גם לנגב את הדמעות הזכות. 
ואז, להזכיר איזו פאדיחה שעשיתי. 
כדי שאולי תחייכי.

אולי זה יפתיע רבים, אבל אני לא טיפוס פילהרמוני, קונצרטים פחות עשים לי את זה.
אבל, הכל משתנה כשהפילהרמונית פוגשת שירה ואם אדייק כשהיא פוגשת זמר או זמרת איכותית בהיכל התרבות.
כי אז, פתאום הנשמה נפתחת והשיר זוכה לעומקים שלא ידע שיש בו ופתאום כל הגיטרות והאלקטרוניקה נראים תפלים, כמו אוכל תעשייתי.
ואין הקלטה, צילום או כל טכנולוגיה אחרת שיצליחו להעביר את הרגע, בלי לקטום אחוזים ניכרים מהיופי וההרגשה, בלי למחוק חלק ניכר מהתרוממות הנפש.

גבירתי, היא תזמורת פילהרמונית.
ולהיות איתה, זה אירוע חד פעמי, גם כשהוא מתרחש בפעם העשרים.
כל אחת מהפעמים שונה ומיוחדת מקודמתה.
בתזמורת שלה מנגנים תשוקה, פחד, יראה, שובבות, מחשבה, צחוק וקונדס.
היא מנצחת התזמורת, זו שיודעת מתי כל כלי נכנס, מתי לנגן קטן ומתי גדול, מתי כל אחד יקבל סולו ומתי כולם  מנגנים ביחד וגורמים לתחושה להפתח ולהגיע לעומקים שלא ידעתי.
היא גם הזמרת והקול שלה, יפה מצליל ענבלים.
וכמו שהיא שולטת בכלים, היא שולטת בקולה והוא ממלא את ההיכל, כל היכל ונפשי יוצאת אליה.
אני רוצה לנשק, רוצה לחבק, למחוא כפיים ולנופף במפית, או צעיף.
אבל זה קונצרט פילהרמוני ולא חפלה בפלאקה.
ובקונצרט הזה רק היא מנצחת.
עלי, אותי ואיתי, כי כל שינוי בי הוא נצחון של הדרך וההשפעה שלך.  .
והלב שלי רוקד על פי הקצב שהיא מכתיבה ואני עוצר את עצמי, עד שהיא תתן את האות ואוכל לצעוק "בראוו".

"כמה ומתוק ומריר הכאב..."

אחת לכמה ימים ואם להיות ישר יותר, אז יותר מאחת ליום, אני חושב על הרגע ההוא.
שישי בערב, הציברוח הכמעט תמידי שלי ואני, שותים מיץ אומץ, בעדות מסויימות קוראים לו בוכא.
נקטר אלים, מין עראק על בסיס תאנים.
לא שתיתי יותר מידי, בכל זאת, אני חייב לשמור על צלילות כדי לא לפלוט סודות. 
ועם כמות נכונה של מיץ אומץ, נכנסתי לכלוב ושם בלי הכנה מוקדמת באחד הבלוגים ראיתי את התמונה הכי מושלמת שעין אנושית, (או לפחות זו שלי), חזתה בה. 
רגליים משוכלות, שוקיים חמודות, מראה סקסי ועם זאת קלאסי ומעורר כבוד והכל בשחור לבן שמענק מימד דרמטי, כמעט אלוהי, לתמונה. .
זו היתה תמונה שיכולה לפאר את מיטב המוזיאונים.  
בימים כתיקונם, הציברוח שלי ואני לא היינו חושבים אפילו להגיב, משהו בי נרתע באופן כמעט תמידי מהנפלא. כמעט נפלא זה מצויין.
אבל זה לא היה יום כתיקונו ואני הייתי עם מיץ אומץ, אז הגבתי, בצורה מטומטמת משהו, קצת ערסית, אבל עם הומור משוחרר כזה.

והיא ענתה ואני עניתי לה ואחר כך כשקראתי את הבלוג שלה, הבנתי על מי "נפלתי". 
נפילה שאין נפלאה ממנה.
נפלאה מכדי שאחשוב בכלל לפנות אליה, כל שכן להציע את עצמי.
מה הסיכוי שנשיא ברצלונה ירצה לרכוש שחקן חובב מראש העין ועוד עם צברוח תמידי? 

ומאז, אני חושב על הרגע ההוא, על כמה התמונה הזו מתאימה לה, כמה היא סקסית בצורה קלאסית ומעוררת כבוד.
תוהה מה היה הציברוח התמידי שלי (אללה ירחמו) ואני היינו עושים עם עצמנו, אם במקום לשתות מיץ אומץ הייתי שותה קפה?
מה היה קורה אם לא הייתי נכנס לבלוג שלה? או עושה את מה שסביר היה שאעשה ולא מגיב?
ואני לא יכול שלא לחשוב על כך.
לפעמים על כך שזה שכרי על שחשבתי פעם להתנדב בבית תמחוי, (לא שבאמת התנדבתי, אבל היה רגע יפה של מחשבה 😉).
ולפעמים שאולי, מישהו ששומר עלי והחליט שהכי טוב שהיא תשמור עלי.

שלמה ארצי ומוקי שרים "החיים, הם לקחו אותי, הם לקחו אותילכל מקום איתם" ובמקרה ההוא, במחי כמה טיפות מיץ אומץ החיים שלי לקחו אותי אליה.
ואליה, זה הכי נפלא.
אליה זו פניה משנה חיים, אליה זה לגלות עולם, להתבגר ולהתגבר. 
ומאז, אני רוצה אליה. תמיד.  

המסקנה שלי מכל העניין, היא שלפעמים הצברוח בא לבקר, לפעמים הוא גם חונה.
זה טבעי, We are only humane after all
יש מקרים שאפילו יש לו סיבה מצויינת לחנות בחניה לטווח ארוך.
ולא, זה ממש לא נעים להיות מצוברח ועצוב, אני יכול להעיד.
אבל לפעמים, הצברוח הזה הוא הכרח בל יגונה, מעין תשלום אגרה בדרך הארוכה, שבסופה פניה אל הנפלא.
כשזה צריך לקרות זה יקרה ולא חייבים מיץ אומץ. 
. 

כשאת אומרת "רכושי" ומתכוונת אליי, הלב שלי מחייך.
גם כשהוא עצוב, זועם או כואב. 
כשאת אומרת "רכושי" הכל נעים יותר.
"רכושי", זו מילה כל כך חמודה, כשהיא באה ממך ומתייחסת אלי. 
עד שאומרים שבקרוב, ה FDA יתכנס, לאשר אותה כתרופה.

להיות שלך,זה להיות נתין של מדינת לונה פארק.
כמו בלונה פארק, אני יודע שהכל  בדוק ושדבר רע לא יאונה לי. 
וכמו בלונה פארק, אלמנט ההפתעה מצליח כל פעם לעשות את שלו ולגרום ללב לשכח את מה שהמוח יודע. 
הלשון שיורדת לתחתונים ברכבת ההרים, תחושת אבדן השליטה בקמיקזה, התחושה הזו של "אני חייב לרדת",  שמתחלפת במהירות הקול  ב"יו זה אדיר, אני רוצה שוב"
ואת, גבירתי, מפעילה את הלונה פארק הזה, משחקת בי, לפעמים מתעללת, לפעמים משתעשעת בי להנאתך. 
אבל, אני נתין של מדינת לונה פארק, יש מי שנהנה יותר ממני? 🤗

כשאני מגיע הביתה, אני כ"כ מפורק, שלא בטוח שאני יכול להרכיב בעצמי את הפאזל שקוראים לו אני. 
אז אני נשכב בספה בזהירות, שאף חלק בפאזל לא יזוז. 
הכאבים של היום מחלחלים את דרכם פנימה, מצטרפים לפלגי העצב שזורמים בי ויוצרים זרם בקנה מידה של הסמבטיון ביום חול. 
ואולי למרות ששבת עכשיו, זה יום חול, כי אין שום קשר בין איך שהיום הזה עבר, מה שאני עושה ושבת. 

היא לא רגילה, גבירתי, מאוד לא רגילה. 
הייתי אומר מיוחדת, או נדירה, אבל אלו מילים רגילות מידי. 
היא מצליחה לאתגר ולבחון אותי, ללטף ולעודד, אבל גם לנזוף ולתקן.
כשהיא נכנסת, אפילו לא פיזית, זה נראה שהיא מדליקה בראש שלי תאורה יחודית, לוחצת על שלט ומשמיעה מוזיקה נפלאה. 
ופתאום, כאילו אין כלום בחוץ או מסביב.

כשגבירתי מפנה מזמנה, בטרם תלך לישון, משהו בי מתעורר. 
בסוף השיחה, אני מרגיש כאילו הגוף והנפש שלי עברו עיסוי, אני כמעט שוכח מהיום שעבר עלי, הסמבטיון נזכר ששבת והזרימה של הכאב והעצב נעצרת. 
לכמה רגעים אני אפילו מחייך, הרבה יותר שלום לי בשבת. 

נעים איתה.
כיף בזכותה.

   
 

יום קשה, שגורם לימים הקשים והמעצבנים שקדמו לו להרגיש כמו ישיבה על מחצלת באמצע הפארק לרגלייך. 

אני במושב שליד הנהג, מודאג ממה שאני צריך לעשות, ממה שעוד לא גיליתי כיוון שאני בדרך.

אי הוודאות מטרידה יותר מכל.

ברדיו משדרים את take me to church ואני עוצם עיניים, חושב עלייך, על המילים, על כמה שאני רוצה להיות בכנסיה שלך, בעצם, עדיף מסגד. 🙏. 😉

ואז טלפון מעיר אותי.

בשניה הראשונה אני כועס על ההפרעה, לא בצדק כועס, כי השיחה חשובה.

ואז אני חושב כמה נעימות היו השניות האלו.

אחכ,  כשקר וקשה לי אנחנו מדברים וכמו תנור נפט מחמם ונעים מפעם נדלק לי בלב.

גבירתי, תודה, שאני יכול לברוח אלייך, גם כשמדאיג ומעונן.

תודה שאת חושבת עלי ודואגת לי.

"בשניות הראשונות, של השמחה, למי הכי רצית לספר?"
כשאתה יודע לענות על השאלה הזו, אתה יודע את מי אתה אוהב. 
ובאותו רגע, הכי רציתי לספר לך, גבירתי. 
כי אפילו יותר משזה היה הרגע שלי, זה היה הרגע שלך. 
כי מעבר להיותו רגע של שמחה, זה היה רגע מרהיב של ניצחון. 
שלי, על הפחדים, אבל זה היה הרבה יותר מזה. 

את הרבה יותר, מ"רק" גבירתי.
מרגע שהסכמת לקחת אותי תחת שלטונך, נטלת סמכויות שקשורות בי, סמכויות שהענקתי לך מרצון. 
אבל את הרבה יותר מרק "גבירתי" וכל ההרבה יותר הזה, דבר לא יכול לגרום לו. 
את הרבה יותר מגבירתי, כי את אחד האנשים החכמים שאני מכיר.
ואחת הבודדים שהמוח שלי שותק מקשיב כשאת מדברת, במקום לנסח טיעונים ותשובות. 
לפעמים זה כואב לי, לפעמים זה שורט, אבל תמיד זה הדבר שלדעתך יהיה הכי טוב, עבורי. 

זה עולם של איזונים, בין גזרים למקלות.
בין פחדים לתקוות. 
ואת הפחד ההוא, לא ניצחתי כל השנים האלו. 
והוא התעצם. 
רבים ומצויינים, אוהבים, בני משפחה, חברים ואחרים ניסו לשכנע אותי. 
הם צדקו, אני ידעתי. 
אבל פחד אינו רציונלי, אז התחמקתי וברחתי. 
כי שום דבר רציונלי לא יכול לנצח פחד כזה, חוץ מפחד גדול יותר. 
את מה שאת עשית לי, איש מאותם אהובים לא הצליח. 
מול הפחד ההוא, את הצבת פחד גדול יותר, הפחד לאבד אותך. 
עשית את זה באסרטיביות המלטפת שלך ומסיבות מוצדקות לחלוטין, אני הרי הבטחתי שאעשה את זה. 
וליד הפחד לאבד אותך, היה גם צרור מקסים של גזרים וכמו תמיד, הבחירה היתה שלי. 
 
ומאותו רגע, שישבנו ברכב שלך ואני בכיתי. 
מאותו רגע שהתוודיתי שאני פוחד. 
ידעתי שבפעם הראשונה אני הולך לנסות לנצח. 
ואני אחד שמנצח, בד"כ, אחד שלא מסוגל לשאת הפסד. 
אולי בגלל זה חשבתי שאחרי ההתחלה, יהיה לי קל.
והתברר שקשה לי, אז נאבקתי והקשבתי לך.

והצלחתי. 
ושום פודיום, שום גביע, או צלחת אליפות, לא ישווה לתחושה הזו. 
שהענקתי לך, גבירתי, את הפחד הגדול שלי, מובס. 
שהראיתי לך כמה אני רוצה להיות שלך, שהמעשים שלי נמצאים במקום שבו המילים מנסות להיות.  
שגרמתי לך, גבירתי, להתגאות בי.

זה היה יום קשה, מטלטל. 
קשה מנטלית ובעיקר מערער. 
בלי הכנה מוקדמת, חטפתי מין סטירה ולא מהסוג הנעים. 
סטירה זה כואב ולא נעים, לרוב לא מתים מסטירה, אבל היא מעוררת. 
ובתוך היום הקשה הזה, לא יכולתי לחשוב על דברים נעימים. 
אפילו לא על כמה שאני אוהב את גבירתי. 

ואחרי הסטירה, אחרי שנגמר הבלאגן, מתחילות המחשבות. 
והן פוצצו לי את הראש. 
קצת כמו אחרי שניצלת ממשהו, אני מרגיש רעד. 
בעיקר מחשבות  על כמה בר מזל אני. 
ועל זה שעדיף ס"מ של מזל מקילומטר של שכל. 
ולי היה דונם של מזל. 
על מה שיש לי בחיים ומה שלא הייתי צריך לעבור. 
בין היתר וממש לא בשולי הדברים, על זה שזכיתי להיות רכושה של גבירתי.

על רגעי חסד בהם אני יכול לשקוע במחשבות מתוקות. 
בעיתים שאני עושה לי לחשוב עליה. 
בדקות המתוקות של שיחות.
והמתוקות יותר שאחריהן, בהן אני עוצר הכל ומחייך. 
על הרעד שאין דומה לו, כשאני איתה. 

זה היה יום קשה ומטלטל. 
אבל לפעמים סטירה, גם לא מהסוג הנעים. 
היא מתנה.