"בשניות הראשונות, של השמחה, למי הכי רצית לספר?"
כשאתה יודע לענות על השאלה הזו, אתה יודע את מי אתה אוהב.
ובאותו רגע, הכי רציתי לספר לך, גבירתי.
כי אפילו יותר משזה היה הרגע שלי, זה היה הרגע שלך.
כי מעבר להיותו רגע של שמחה, זה היה רגע מרהיב של ניצחון.
שלי, על הפחדים, אבל זה היה הרבה יותר מזה.
את הרבה יותר, מ"רק" גבירתי.
מרגע שהסכמת לקחת אותי תחת שלטונך, נטלת סמכויות שקשורות בי, סמכויות שהענקתי לך מרצון.
אבל את הרבה יותר מרק "גבירתי" וכל ההרבה יותר הזה, דבר לא יכול לגרום לו.
את הרבה יותר מגבירתי, כי את אחד האנשים החכמים שאני מכיר.
ואחת הבודדים שהמוח שלי שותק מקשיב כשאת מדברת, במקום לנסח טיעונים ותשובות.
לפעמים זה כואב לי, לפעמים זה שורט, אבל תמיד זה הדבר שלדעתך יהיה הכי טוב, עבורי.
זה עולם של איזונים, בין גזרים למקלות.
בין פחדים לתקוות.
ואת הפחד ההוא, לא ניצחתי כל השנים האלו.
והוא התעצם.
רבים ומצויינים, אוהבים, בני משפחה, חברים ואחרים ניסו לשכנע אותי.
הם צדקו, אני ידעתי.
אבל פחד אינו רציונלי, אז התחמקתי וברחתי.
כי שום דבר רציונלי לא יכול לנצח פחד כזה, חוץ מפחד גדול יותר.
את מה שאת עשית לי, איש מאותם אהובים לא הצליח.
מול הפחד ההוא, את הצבת פחד גדול יותר, הפחד לאבד אותך.
עשית את זה באסרטיביות המלטפת שלך ומסיבות מוצדקות לחלוטין, אני הרי הבטחתי שאעשה את זה.
וליד הפחד לאבד אותך, היה גם צרור מקסים של גזרים וכמו תמיד, הבחירה היתה שלי.
ומאותו רגע, שישבנו ברכב שלך ואני בכיתי.
מאותו רגע שהתוודיתי שאני פוחד.
ידעתי שבפעם הראשונה אני הולך לנסות לנצח.
ואני אחד שמנצח, בד"כ, אחד שלא מסוגל לשאת הפסד.
אולי בגלל זה חשבתי שאחרי ההתחלה, יהיה לי קל.
והתברר שקשה לי, אז נאבקתי והקשבתי לך.
והצלחתי.
ושום פודיום, שום גביע, או צלחת אליפות, לא ישווה לתחושה הזו.
שהענקתי לך, גבירתי, את הפחד הגדול שלי, מובס.
שהראיתי לך כמה אני רוצה להיות שלך, שהמעשים שלי נמצאים במקום שבו המילים מנסות להיות.
שגרמתי לך, גבירתי, להתגאות בי.
