זה היה יום קשה, מטלטל.
קשה מנטלית ובעיקר מערער.
בלי הכנה מוקדמת, חטפתי מין סטירה ולא מהסוג הנעים.
סטירה זה כואב ולא נעים, לרוב לא מתים מסטירה, אבל היא מעוררת.
ובתוך היום הקשה הזה, לא יכולתי לחשוב על דברים נעימים.
אפילו לא על כמה שאני אוהב את גבירתי.
ואחרי הסטירה, אחרי שנגמר הבלאגן, מתחילות המחשבות.
והן פוצצו לי את הראש.
קצת כמו אחרי שניצלת ממשהו, אני מרגיש רעד.
בעיקר מחשבות על כמה בר מזל אני.
ועל זה שעדיף ס"מ של מזל מקילומטר של שכל.
ולי היה דונם של מזל.
על מה שיש לי בחיים ומה שלא הייתי צריך לעבור.
בין היתר וממש לא בשולי הדברים, על זה שזכיתי להיות רכושה של גבירתי.
על רגעי חסד בהם אני יכול לשקוע במחשבות מתוקות.
בעיתים שאני עושה לי לחשוב עליה.
בדקות המתוקות של שיחות.
והמתוקות יותר שאחריהן, בהן אני עוצר הכל ומחייך.
על הרעד שאין דומה לו, כשאני איתה.
זה היה יום קשה ומטלטל.
אבל לפעמים סטירה, גם לא מהסוג הנעים.
היא מתנה.