בדמיון שלי אני אומר כל כך הרבה דברים ומצליח להעביר מה אני מרגיש, מה אני עושה ואיך אני עושה את זה.
בדמיון שלי אני גם משוחרר ומצחיק, כמו שאני יכול להיות.
חברים שלי יעידו על כך בשבועה.
אבל ולמרות שהדמיון שלי מזרח תיכוני, אני לא מצליח להעביר מילים ותחושות מהדמיון אל הכתב, לא מצליח להשתחרר מולך, גבירתי.
פה ושם בורח קצת, אבל זה באמת קילוח דקיק מידי.
כל מה שבא לי בקלות בד"כ, הופך קשה, כאילו אני קשור לאבן ריחיים ואני מנסה לסובב אותה והיא נעה לאט מידי, מוציאה מילים טחונות.
ואולי הכל טקטיקה, כי אני אוהב אותך מידי.
וכיוון שאני אוהב אותך ואני שייך לך, יש לי מה להפסיד ואני מודע לכך.
(לא במקרה השיחה היחידה שלי איתך שבה הייתי משוחרר, היתה כשלא הייתי שלך).
כשאין לך מה להפסיד, אתה יכול להיות משוחרר, ואני בעיקר חושש להפסיד, כי יש לי מה.
כמו מהמר שלקח את הקופה ורק רוצה לסיים את הערב ולחזור הביתה, לא רוצה להמר על מה שהרווחתי.
אז אני חושב הרבה יותר מידי, נזהר מידי ולפעמים, בעיקר כשאני איתך, אני מתקמט ממחשבות.
ואולי בכלל בלתי אפשרי להעביר מהדמיון והתחושה את מה שאני מרגיש.
כמה אני אוהב אותך, כמה אני זקוק לך, רועד ממך, מבקש להיות לך מה שאת רוצה שאהיה.
אז אני נכשל בצורה כזו או אחרת בכל פעם מחדש, אבל ממשיך לנסות.
כי אני צריך את זה, מאוד.
ובעיקר, כי זה כיף.
גבירתי, את עשן נעים של קטורת, את אש חמה בחורף, את הר אדיר במדבר.
את ריח של קפה טחון בבוקר, את ריח של פרחי יסמין בליל קיץ .
את משהו נעים וטוב שקשה להבין אותו אם לא חווים אותו.
אי אפשר לתאר מה זה ירוק, או כחול.
אי אפשר להסביר מה את גורמת לי להרגיש.
ברשותך, אני אמשיך לנסות.
