אנחנו יושבים ואת מסבירה לי על עצמי דברים.
מציעה לי דרך להתמודד עם קושי והדרך שלך הפוכה לחלוטין לכל מה שאני חושב.
לראשונה, זה די הרבה זמן, אני חש התנגדות עזה למה שאת אומרת.
כי הוא מנוגד לחלוטין להוויתי.
(לא שאין לנו אי הסכמות, אבל כזו התנגדות לא היתה לי הרבה זמן)
ואת, מזהה את ההתנגדות ולא מכריחה, רק מציעה לחשוב על זה.
אין לך בעיה לדרוש, או להציב עובדות או פקודות, את שולטת אסרטיבית מאוד.
אבל את גם יודעת מתי להגיד שאת רק מייעצת.
ואת מחווה דעתך על עניין אחר,
ומצחיק, או עצוב, אבל אותו עניין עליו את מדברת, בדיוק מפריע לי להיות איתך לגמרי.
ובדרך הביתה, אני רוצה לדפוק את הראש בחלון.
כי את צדקת, שוב ב 2 האבחנות שלך.
ולא, זה לא חדש שאת צודקת, גבירתי.
אבל זה שאת צודקת בדברים שקשורים כל כך עמוק לנפש שלי, שאת רואה אותי טוב יותר מאשר אני עצמי, זה כבר מרגיז ונפלא. יותר נפלא ממרגיז.😉
