אחת לכמה ימים ואם להיות ישר יותר, אז יותר מאחת ליום, אני חושב על הרגע ההוא.
שישי בערב, הציברוח הכמעט תמידי שלי ואני, שותים מיץ אומץ, בעדות מסויימות קוראים לו בוכא.
נקטר אלים, מין עראק על בסיס תאנים.
לא שתיתי יותר מידי, בכל זאת, אני חייב לשמור על צלילות כדי לא לפלוט סודות.
ועם כמות נכונה של מיץ אומץ, נכנסתי לכלוב ושם בלי הכנה מוקדמת באחד הבלוגים ראיתי את התמונה הכי מושלמת שעין אנושית, (או לפחות זו שלי), חזתה בה.
רגליים משוכלות, שוקיים חמודות, מראה סקסי ועם זאת קלאסי ומעורר כבוד והכל בשחור לבן שמענק מימד דרמטי, כמעט אלוהי, לתמונה. .
זו היתה תמונה שיכולה לפאר את מיטב המוזיאונים.
בימים כתיקונם, הציברוח שלי ואני לא היינו חושבים אפילו להגיב, משהו בי נרתע באופן כמעט תמידי מהנפלא. כמעט נפלא זה מצויין.
אבל זה לא היה יום כתיקונו ואני הייתי עם מיץ אומץ, אז הגבתי, בצורה מטומטמת משהו, קצת ערסית, אבל עם הומור משוחרר כזה.
והיא ענתה ואני עניתי לה ואחר כך כשקראתי את הבלוג שלה, הבנתי על מי "נפלתי".
נפילה שאין נפלאה ממנה.
נפלאה מכדי שאחשוב בכלל לפנות אליה, כל שכן להציע את עצמי.
מה הסיכוי שנשיא ברצלונה ירצה לרכוש שחקן חובב מראש העין ועוד עם צברוח תמידי?
ומאז, אני חושב על הרגע ההוא, על כמה התמונה הזו מתאימה לה, כמה היא סקסית בצורה קלאסית ומעוררת כבוד.
תוהה מה היה הציברוח התמידי שלי (אללה ירחמו) ואני היינו עושים עם עצמנו, אם במקום לשתות מיץ אומץ הייתי שותה קפה?
מה היה קורה אם לא הייתי נכנס לבלוג שלה? או עושה את מה שסביר היה שאעשה ולא מגיב?
ואני לא יכול שלא לחשוב על כך.
לפעמים על כך שזה שכרי על שחשבתי פעם להתנדב בבית תמחוי, (לא שבאמת התנדבתי, אבל היה רגע יפה של מחשבה 😉).
ולפעמים שאולי, מישהו ששומר עלי והחליט שהכי טוב שהיא תשמור עלי.
שלמה ארצי ומוקי שרים "החיים, הם לקחו אותי, הם לקחו אותילכל מקום איתם" ובמקרה ההוא, במחי כמה טיפות מיץ אומץ החיים שלי לקחו אותי אליה.
ואליה, זה הכי נפלא.
אליה זו פניה משנה חיים, אליה זה לגלות עולם, להתבגר ולהתגבר.
ומאז, אני רוצה אליה. תמיד.
המסקנה שלי מכל העניין, היא שלפעמים הצברוח בא לבקר, לפעמים הוא גם חונה.
זה טבעי, We are only humane after all
יש מקרים שאפילו יש לו סיבה מצויינת לחנות בחניה לטווח ארוך.
ולא, זה ממש לא נעים להיות מצוברח ועצוב, אני יכול להעיד.
אבל לפעמים, הצברוח הזה הוא הכרח בל יגונה, מעין תשלום אגרה בדרך הארוכה, שבסופה פניה אל הנפלא.
כשזה צריך לקרות זה יקרה ולא חייבים מיץ אומץ.
. 
