אולי זה יפתיע רבים, אבל אני לא טיפוס פילהרמוני, קונצרטים פחות עשים לי את זה.
אבל, הכל משתנה כשהפילהרמונית פוגשת שירה ואם אדייק כשהיא פוגשת זמר או זמרת איכותית בהיכל התרבות.
כי אז, פתאום הנשמה נפתחת והשיר זוכה לעומקים שלא ידע שיש בו ופתאום כל הגיטרות והאלקטרוניקה נראים תפלים, כמו אוכל תעשייתי.
ואין הקלטה, צילום או כל טכנולוגיה אחרת שיצליחו להעביר את הרגע, בלי לקטום אחוזים ניכרים מהיופי וההרגשה, בלי למחוק חלק ניכר מהתרוממות הנפש.
גבירתי, היא תזמורת פילהרמונית.
ולהיות איתה, זה אירוע חד פעמי, גם כשהוא מתרחש בפעם העשרים.
כל אחת מהפעמים שונה ומיוחדת מקודמתה.
בתזמורת שלה מנגנים תשוקה, פחד, יראה, שובבות, מחשבה, צחוק וקונדס.
היא מנצחת התזמורת, זו שיודעת מתי כל כלי נכנס, מתי לנגן קטן ומתי גדול, מתי כל אחד יקבל סולו ומתי כולם מנגנים ביחד וגורמים לתחושה להפתח ולהגיע לעומקים שלא ידעתי.
היא גם הזמרת והקול שלה, יפה מצליל ענבלים.
וכמו שהיא שולטת בכלים, היא שולטת בקולה והוא ממלא את ההיכל, כל היכל ונפשי יוצאת אליה.
אני רוצה לנשק, רוצה לחבק, למחוא כפיים ולנופף במפית, או צעיף.
אבל זה קונצרט פילהרמוני ולא חפלה בפלאקה.
ובקונצרט הזה רק היא מנצחת.
עלי, אותי ואיתי, כי כל שינוי בי הוא נצחון של הדרך וההשפעה שלך. .
והלב שלי רוקד על פי הקצב שהיא מכתיבה ואני עוצר את עצמי, עד שהיא תתן את האות ואוכל לצעוק "בראוו".
"כמה ומתוק ומריר הכאב..."
