דוב(ר) ההרמון

בדמיון שלי אני אומר כל כך הרבה דברים ומצליח להעביר מה אני מרגיש, מה אני עושה ואיך אני עושה את זה.
בדמיון שלי אני גם משוחרר ומצחיק, כמו שאני יכול להיות.
חברים שלי יעידו על כך בשבועה.
אבל ולמרות שהדמיון שלי מזרח תיכוני, אני לא מצליח להעביר מילים ותחושות מהדמיון אל הכתב, לא מצליח להשתחרר מולך, גבירתי.
פה ושם בורח קצת, אבל זה באמת קילוח דקיק מידי.

כל מה שבא לי בקלות בד"כ, הופך קשה, כאילו  אני קשור לאבן ריחיים ואני מנסה לסובב אותה והיא נעה לאט מידי, מוציאה מילים טחונות.
ואולי הכל טקטיקה, כי אני אוהב אותך מידי.
וכיוון שאני אוהב אותך ואני שייך לך, יש לי מה להפסיד ואני מודע לכך.
(לא במקרה השיחה היחידה שלי איתך שבה הייתי משוחרר, היתה כשלא הייתי שלך).
כשאין לך מה להפסיד, אתה יכול להיות משוחרר, ואני בעיקר חושש להפסיד, כי יש לי מה.
כמו מהמר שלקח את הקופה ורק רוצה לסיים את הערב ולחזור הביתה, לא רוצה להמר על מה שהרווחתי.
אז אני חושב הרבה יותר מידי, נזהר מידי ולפעמים, בעיקר כשאני איתך, אני מתקמט ממחשבות.

ואולי בכלל בלתי אפשרי להעביר מהדמיון והתחושה את מה שאני מרגיש.
כמה אני אוהב אותך, כמה אני זקוק לך, רועד ממך, מבקש להיות לך מה שאת רוצה שאהיה.
אז אני נכשל בצורה כזו או אחרת בכל פעם מחדש, אבל ממשיך לנסות.
כי אני צריך את זה, מאוד.
ובעיקר, כי זה כיף.

גבירתי, את עשן נעים של קטורת, את אש חמה בחורף, את הר אדיר במדבר.
את ריח של קפה טחון בבוקר, את ריח של פרחי יסמין בליל קיץ .
את משהו נעים וטוב שקשה להבין אותו אם לא חווים אותו.
אי אפשר לתאר מה זה ירוק, או כחול.
אי אפשר להסביר מה את גורמת לי להרגיש.

ברשותך, אני אמשיך לנסות.

אנחנו יושבים ואת מסבירה לי על עצמי דברים. 

מציעה לי דרך להתמודד עם קושי והדרך שלך הפוכה לחלוטין לכל מה שאני חושב. 

לראשונה, זה די הרבה זמן, אני חש התנגדות עזה למה שאת אומרת. 

כי הוא מנוגד לחלוטין להוויתי. 

(לא שאין לנו אי הסכמות, אבל כזו התנגדות לא היתה לי הרבה זמן) 

ואת, מזהה את ההתנגדות ולא מכריחה, רק מציעה לחשוב על זה. 

אין לך בעיה לדרוש, או להציב עובדות או פקודות, את שולטת אסרטיבית מאוד. 

אבל את גם יודעת מתי להגיד שאת רק מייעצת. 

ואת מחווה דעתך על עניין אחר, 

ומצחיק, או עצוב, אבל אותו עניין עליו את מדברת, בדיוק מפריע לי להיות איתך לגמרי. 

ובדרך הביתה, אני רוצה לדפוק את הראש בחלון. 

כי את צדקת, שוב ב 2 האבחנות שלך. 

ולא, זה לא חדש שאת צודקת, גבירתי. 

אבל זה שאת צודקת בדברים שקשורים כל כך עמוק לנפש שלי, שאת רואה אותי טוב יותר מאשר אני עצמי, זה כבר מרגיז ונפלא. יותר נפלא ממרגיז.😉

אני אוהב להיות איתך, גבירתי. 
בכל מקום ובכל הזדמנות. 
אבל מעטים המקומות שאני אוהב להיות איתך כמו בבית קפה או מסעדה. 
מדובר במחזה משובב נפש, ביחוד את הנפש שלי. 
אנחנו יושבים במקום מפוצץ באנשים ברמה גבוהה ואת כובשת את המרחב בקלילות כמעט אגבית. 
5 דקות אחרי שהתיישבנו והמלצרית מאוהבת בך, שעה קלה אח"כ היא כבר מפנקת אותך בקינוח על חשבון הבית. 
אז לא, אני לא אטען שאני אובייקטיבי לגביך, גבירתי.
אבל זה שאני לא אובייקטיבי, לא אומר שאני טועה. 
מזלי שהחלטת לכבוש ולהחיל עליי את ריבונותך, גבירתי. 

אנחנו כ"כ שונים, ברקע, בעולמות, בתחומי העניין, שאין סיכוי ממשי שהייתי מכיר אותו, בלעדיה. 
לא היה סיכוי שהיינו מצליחים להתחבר ולא ללכת מכות -בלעדיה. 
אבל בזכות גבירתי הכרתי אותו, בזכותה הירידות ההדדיות הפכו לחברות. 
ואיזה חבר שהוא. 
אני מביט בו ונדהם.
מההשקעה, החוכמה, הירידה לפרטים וטוב הלב שלו. 
תודה לגבירתי, שחשפה אותי לתופעה המרהיבה שנקראת אנטי (ושגרמה לו, לא לבצע בי מעשי חבלה. )
תודה להוריו שהביאוהו הלום, או לפחות לעולם. 
ומזל טוב, חבר יקר שלי. 
אתה מדהים,חכם וטוב לב, ולהיות חבר שלך, זו זכות גדולה.

לפני אחת הפגישות עם גבירתי, קניתי ממרח. 
לא הכרתי אותו לפני ולא ידעתי מה טעמו. 
ואז, טעמתי אותו והוא היה שמיימי. 
אני לא יודע אם זה בגלל שטעמו אכן שמימי, או בגלל שלאור העובדה שגבירתי ישבה לא רחוק וצפתה בי מתקין לה את ארוחת הבוקר, נשמתי עננים. 
זה לא משנה באמת. 
כי מאז, זה הממרח האהוב עלי. 
הוא שמיימי, כי הוא מחזיר אותי לרגע ההוא. 
כשאני טועם ממנו, לרגע או שניים, היא יושבת לא רחוק ממני. 

"תגיד, רוסו, אתה זוכר את הפגישה הראשונה והשניה שלנו? אתה מבין איזה דרך עשינו?" הוא שואל אותי ואני אומר "כן," ומחייך 
כי אני חושב על הדרך שעשיתי איתך ובזכותך, גבירתי. 
על זה שעצם מה שאני עושה עכשיו איתו, גם זה בזכותך הרי, גבירתי. 

רוב האנשים רואים את מה שיש עכשיו, מעטים יכולים לראות רחוק יותר. 
ואת גבירתי, ראית.
ראית אבק אדם מהלך ומנסה לשדר נורמליות מומצאת, נשמה פצועה ויבשה, כמו מדבר. מפוצצת את העור של עצמה והחלטת להרים אותו, לתת לו יד ואז לבנות אותו מחדש. 

אז כן, אני זוכר את הדרך, גבירתי. 
ומי שהיה שם על הקרשים, מי שעשה את הדרך, לעולם לא ישכח מי נתנה לו יד כשהעצב עבר לגור בתוכו ואז עיצבה אותו מחדש, שמח.
ואני אסיר תודה עליה ונחוש  לשמח אותך, לגרום לך להתגאות בי ולדעת שלא לחינם לקחת אותי בדרך הזו. 
אין לי מושג לאיפה אגיע בסוף הדרך, אם כי מקונן בי חשש קטן  שבסוף  תעשי ממני בנאדם, גבירתי.  🤗
טוב לי דוב. :-)

אני עוצם את עיני ורואה אותך.

את כף רגלך הצחורה, זו שכל שניה שאיני מנשק אותה, היא הוכחה לתעצומות הנפש ולצייתנות הבלתי נדלית שלי .

רגלייך, כה יפות הן, שגם ליאונרדו דה וינצי (שהצליח לא רע עם מונה עליזה) היה זורק את הקנבס בייאוש, כי יופי שכזה לא יעבור.

ואז, אני עוצם שוב ורואה את מבטך הבטוח והשובב.

מתכסס התכסיסים המתוקים, זה שמעורר בי מחולות שמחה וחשש אין סופי.

מה שהמבט השובב הזה שלך מחולל בי, גם אלף אגמי ברבורים לא יחוללו.

אני עוצם שוב ואני מרגיש אותך, עוטפת אותי במעין קרם הגנה.

מורחת עלי שכבה הגונה שהופכת את האיש שהייתי אני, למי שאני עכשיו.

הרבה יותר שקט, הרבה יותר מפוקס, מרגיש הרבה יותר .

הלוואי שהיה לי יותר זמן לעצום עיניים, אבל החיים עצמם שולחים אליי מיילים.

הלוואי שכשאפתח את עיניי, אראה אותך וארגיש את התחושה המיוחדת הזו.

זו שכל המילים קטנות מכדי לתאר אותה, כאילו נכתבו בגופן 2 של אריאל.

הלוואי שארגיש אותך לידי.

ואני, כמו עני עומד בפתח ומתחנן.
לא בכסף אני עני ולא בממון דלותי.
מזה רעב אני, אבל לחם או נזיד לא ישביעוני
אני רעב אלייך, גבירתי, מרוד בזמן איתך.

ובעוניי ודלותי, ברעבי וצמאוני אני כמו ים.
געגועיי אלייך, כגאות מציפים את חופיי.
מכים בי ללא רחם.
ואני מודה להם, מודה לך.

כי אם לא כבשת אותי, גבירתי,  לא הייתי רעב.
ולולא הפעמת את ליבי לא הייתי אביון.
ומבלי לטעום אותך, לשוני לא ידעה למה להתגעגע.
כי בזכותך, גבירתי, עוניי הוא הוני הרב ודלותי היא ארמון מלכות.

ובלילה, כשאת שוכבת על יצועך ומאירה את החדר ביופייך,

רגלייך המתוקות מלטפות סדין בר המזל,

אני מבקש מהירח שיספר לך, מה אני מרגיש כלפייך.

שיגיד לך, שאני אסיר תודה על שאני שלך.

ודבר אחד, אני מבקש:

לראות את חיוכך.

כי כשזה קורה, תריס נפתח בנשמתי.

ואור נפלא חודר אליה.

ונדמה שכל המילים היפות כבר נכתבו.

ואין דרך לתאר אותך ולא תראה כאילו נלקחה מיד2.

ומרגיש לי שכל המילים קטנות ואפורות, חסרות ברק ליידך.

והייתי רוצה לעמוד על במה,

להביט בך.

להגיד את שבחייך בפנייך היפות,

אבל אין שבח שאכתוב ויצליח להגיע,

לקרסולייך היפים.

מילים יפות מאוד שנכתבו:

את, גבירתי, היא בירת הלב שלי.
את מוסדות הממשל והמשטר.
את החוק וסדר.
את החינוך והתרבות.
מושלת אהובה.

אלייך, גבירתי, נשואות עיניי ותפילותיי
עלייך אני אגן ואותך אשרת.
את חמדת ליבי.
מושא אהבתי וגעגועי.
את בחלומותיי ולך תשוקתי.
גבירת ליבי.