דוב(ר) ההרמון

אף פוסט, שיר, מקאמה, או מאמר שאכתוב על גבירתי, לא יתאר אותה באופן מלא.
במקרה הטוב אצליח לכוון זרקור על חלק מהתכונות שלה.
כי היא כל כך.
כל כך חומלת, שלא ברור איך יתכן שהיא מוצאת בה מקום לאכזריות.
וכל כך ספרטאנית, שאתה שואל את עצמך "מאיפה היא מביאה את האמהות הזו?"
כל כך מודעת לעצמה ולא מנסה להתייפיף בצניעות מזוייפת, שאתה נדהם כשהיא אומרת שהיא לא מבינה בנושא כלשהו או לא מכירה מילה.
שלא לדבר על לבקש ממך לתקן אותה, כשהיא טועה.
היא כל כך קשוחה, שאתה נמס מול הרוך שלה.
והיא כל כך רצינית, שבכל פעם שהיא חומדת לצון היא מצליחה לעבוד עלי.
הקול שלה יכול להיות כ"כ חד וקשוח, כמעט מתכתי, עד שאינך יכול להאמין שזו היא ששרה בקול פעמונים.
היד שלה כה ענוגה ונעימה, שפתיים ישקו ממש, אבל כשהיא מחליטה לחבוט, אתה תוהה מהיכן היא שלפה את היד האימתנית הזו?
והיא יפה וסקסית, אצילית ויורדת לפרטים, היא דאגנית, אכפתית ורכושנית שמבחינה בננו ניואנסים שקשורים בי ובתגובות שלי.
והיא כל כך והרבה יותר שגם הפוסט הזה לא התיימר לתאר אותה.

האהבה היא כאב, בתדר מאוד מיוחד, נעים וכואב. 
כזה שמביא איתו געגוע.
למעשה, אני מתגעגע לגבירתי גם כשאני איתה.
כי אני חושב על המסכן שאהיה, כשלא ארעד מנוכחותה מרטיבת הלבבות.
להיות איתה זה לונה פארק של רגש, הפחד שפוגש את התשוקה, השמחה שפוגשת את חוסר האונים.
החיוך השדוני שלה שמפיל אותי על ברכי, העיניים החכמות והטובות והמבט הזדוני שמפחיד אותי, כי היא אישה זממנית באופן יוצא דופן.
זוממות מזימות מתוקות שאין דומות להן. 
להיות איתה זה להכנס למקום שמעולם לא הייתי, מקום בו הרגש יוצא מהכלוב בו הוא היה נעול. 
מקום בו האוויר נכנס לריאות שלי בצורה חופשית והפרווה הדובית שלי מתברווזת.
מקום בו העור שלי נמתח.
מקום של התרגשות.  
וכשזה קורה, אני כל כך שמח, שאני קצת עצוב. 
כמו שרק מי ששמח באמת, עד הקצה, יכול להיות. 

הגעגוע הוא כאב.
כמו עם כאב, בהתחלה הוא לא נעים ואם תתנגד לו, תסבול פי כמה.
לעומת זאת, אם תכנע לו ותזרום איתו, תגלה שהוא יכול להיות נעים.
עד רמה מסויימת.

כשאני לא איתה, הגעגוע מכה בי, והאוויר נכנס בצורה פחות חופשיה לריאות שלי.
כמו היה איזה מעצור טורדני שמונע ממנו להכנס. 
לנוכח קוצר ידי וחוסר האונים, כשאני לא איתה, אני קצת משתגע. 
כשאני רחוק ממנה, העור שלי מתייבש, בכל יום עוד קצת. 
אני הופך להיות כמו דוב בסוגר שמסרב לקבל את רוע הגזירה.  
ואז, לבושתי, יש סיכוי שאני אהיה הרבה יותר אידיוט. 

הגעגוע הזה כואב יותר מכל מצבט והרעב אליה מכה בי יותר מכל מחבט.
ואני עוצם עיניים, נכנע. 
ומודה לגבירתי, על שבזכותה אני מרגיש.
גם את הכאב.  

ימי שישי שלי בד"כ מתחילים מאוחר, את הבוקר הזה התחלתי מוקדם יותר מימי השבוע הרגילים. 
כי הייתי צריך לעשות את מה ששנים פחדתי ממנו, עד שהפחד ההוא פגש את הפחד לאבד אותה.
ולא סתם הייתי צריך לעשות, חיכיתי בצפייה לעשות אותו, כי אני מאוד רוצה לעשות את זה ומהר. 
בגללה, או יותר נכון בזכותה.  
כי האין סוף הוא המרחק בין האושר שלי כשהיא גאה בי, לפחד שלי לא להיות שלה.  

באותו בוקר, לפני שלוש שנים,  היו לי כל הסיבות הטובות בעולם (ועוד כמה בינוניות), לא לצאת מהבית. 
זה היה יום סוער, בשמיים ובארץ, מצב רוחי ניקה את הרצפה, ולא באמת האמנתי שיש סיכוי שהאישה עם הפוסטים המרשימים כל כך תרצה אותי. 
ככל שזה ישמע תנכי, שמעתי קול פנימי שאומר לי "לך לך" אז הלכתי. 
אל המקום בו היא הורתה לי. למזלי.

יש רגעים שאתה מבין עוד בהתוותם שקורה כאן משהו בלתי נשכח. 
הרגע ששמתי את הזמרת ההיא ששרה מוזיקה אחרת או הפעם ההיא שנכנסתי לאצטדיון העצום, הרגע קורה ואתה מבין שיש פה אירוע.   
ויש כאלו, שאתה חושב שאתה מבין וככל שהזמן חולף אתה מבין כמה מדובר בעניין הרבה יותר עצום. 
כשראיתי אותה נשמתי נעצרה, באופן חד משמעי.
זה לא קרה לי הרבה פעמים, כשזה קרה, היתה לזה סיבה מצויינת.  
אינטואיציה חזקה מידי מכדי להיות סתמית.  
היה ברור לי שאין פה סתם קפה, או פגישה עם שולטת, יש פה רגע משמעותי בחיי. 
אבל לא הבנתי שלא לצומת הגעתי, כי אם למחלף חיי. 
אבל גם אחרי שהסתיימה הפגישה, גם אחרי שעשיתי דרכי הביתה מרחף, לא הבנתי כמה הוא משמעותי. 
ויותר מכך, כמה היא אדירה, כמה היא הצליחה להסתיר ממני. 
גם היום, כנראה, שאני עדיין לא מבין לגמרי. 

בכל ערב, אני מייחל לדקות שלי איתה. 
בכל לילה לפני השינה,  מתפלל לחלום עליה ובכל הזדמנות שיש לי, אני חושב עליה. 
הוגה במילותייה ובתובנותיה. 
בכל יום אני מייחל לשוב להיות איתה, קרוב אליה ולהרגיש את התחושה שמעולם לא חשתי דומה לה. 
בשבוע האחרון מסיבותיי וסיבותיה, לא זכיתי להרבה זמן איתה. 
ואז הרגשתי איך העור שלי מתקשה, מזג האוויר שלי מתקדר והאוויר שלי הופך כבד יותר. 
והבנתי עוד קצת, כמה עמוק היא חדרה לתוכי. 
כמה אני זקוק ומכור לה. 
וכמה היא עבורי הרבה יותר מגבירה, בעלים, או אישה נשגבת ונסגדת. 

אחת המילים הכי אהובות עלי בעברית, היא צריבה. 
יש משהו חזק מאוד במילה הזו, צריבה היא חודרת ונשארת.
וגבירתי צורבת אותי כמעט בכל אספקט שהוא.
צריבה תודעתית, מחשבתית והתנהגותית. 
מהחברים שצוחקים על זה שאני מפסק בוואטסאפ, דרך המשפחה שרואה אותי עושה דברים שלא עשיתי  ועד אלי, אני שמכיר אותי הכי טוב (חוץ ממנה) מבין כמה גדול ועמוק הוא השינוי בי, כמה מדובר ב"שינוי התרבות הארגונית" שלי ולא בדברים ברי חלוף.
ואני מתמודד עם הקשיים, עם הטעויות ומשתנה, עושה הכל על מנת לגרום לה לגאווה, על מנת להרוויח עוד יום, שבוע, חודש ושנה תחת שלטונה. 
תודה, גבירתי, על שנתי השלישית. 

כל דקה שאני לא ליד גבירתי, היא זמן גלות.
הגלות יכולה להיות נעימה, שמחה או עצובה.
אתה יכול להיות בחופשה בגלות, אתה יכול לעבוד בגלות והגלות יכולה גם להיות "בית", הגלות יכולה להיות מרגשת ומפתיעה, אבל תמיד היא תהייה גלות.

ובדלותי, בגלותי,, אני עורג עליה, על יופייה, על הרגש שרק איתה מתעורר, על התחושה שאיו דומה לה בהיותי אדם חופשי בארצו.

במקום בו שום דבר לא צפוי והרשות נתונה. לה.
אל המקום בו אני על ברכיי לפניה, אזרח שלה, נתין נאמן ואוהב.

מולדתי האהובה.

היופי שלה, אני מנסה להבין אותו.
מה ביופי המיוחד שלה, כ"כ מיוחד?
מהו האלמנט שגורם לה להיות כה יפה בעיני?
מה ביופי שלה עושה כזה חלושס ליכולת ההתנגדות שלי ?
היופי שלה אינו פלקטי, לא דוגמנית היא.
אבל הרבה יותר יפה.
היופי שלה הוא השילוב המושלם של אלגנטיות לא מופרזת.
יופי חכם,שונה ומתוחכם.
מתכון חד פעמי ולא ניתן להסבר.

היופי שלה הוא עמקים וגבעות ונחל שעובר בינהם.
היופי שלה הוא המנוחה של שישי בצהרים.
היופי שלה, הוא הקפה שבסוף הארוחה.
משהו שאתה מודה לאל שיצר ולא יכול בלעדיו.
היופי שלה, הוא כתר מלכות.
ציור של רמברנט וברקע שלו מנוגן שופן.
היופי שלה, זה יופי של דבר.
אבל להבין או להסביר אותו, לא אוכל.

לקח לי זמן להבין, אבל רוב הזמן אני שם ולא כאן.
כי "כאן", זה איפה שגבירתי נמצאת.
היא המרכז והמהות.
היא המקום היחידי שבו אני באמת "כאן".
"כאן" זה מצב תודעתי עמוק, כאן זה אני באמת.  
כאן, זה הרגע שבו אין מסכות או שכבות הגנה רגשיות.
זו ההתרגשות והחשש, הרגעים שבו אין מלבדה בעולם
זה הטעם והריח, זה מגע עורה המתוק והדבר הזה, הבלתי מוסבר, שאף טלויזיה או סמארטפון לא יצילחו להעביר.
ואני, רוב הזמן שם וליבי רוצה לכאן.

היא יושבה על הכורסא וסיכלה רגליה.
יופייה מהפנט והיא כל כולה מחמיאה.
לכורסא, שלנוכח ישיבתה עליה קיבלה מראה מלכותי.
ולשמלה שנראתה עליה כמו נתפרה עבור כוכבת קולנוע.
מחמיאה גם לתכשיטים שהיא עונדת, מדגישה את יופיים.
יופייה מאלף ונוכחותה כובשת.
והעין לא יכולה להפסיק להביט בה.
ואני מביט בה, בתמונה הזו ולא יכול שלא לקנא.
באלו שנמצאים שם באותם רגעים.
במי שזכה לחבק את רגליה ולנשק אותן.
במי שזכה לחוש את מגען הקטיפתי של ידייה.
במי שנישק אותן.
מביט ומקנא, גם בי.

הראייה לא נפגעת ברגע, תחילה*  אתה צריך לצמצם את העניים לראות מרחוק ואז אתה כבר מתרגל ואח"כ היא נפגעת עוד קצת ועוד. 
כל אחד שאי פעם היה צריך ללכת לאופטומטריסט, מכיר את הרגע: אתה יושב שם והוא עושה לך את הבדיקה המשפילה הזו, שאתה צריך לזהות מספרים, ואז שם לך מין עדשה ובום, פתאום הכל נראה חד וברור ואתה קולט שפעם זה היה ככה. 
שניה אח"כ הוא מוריד ואתה חוזר לטשטוש. 

אני לא זוכר מתי הרגשתי איזון, או אם בכלל חשתי כך בחיי הבוגרים.
אבל התחושה הנעימה והנורמליות הזו, של איזון, אותה אני חווה בימים האחרונים, דומה מאוד לרגע ההוא אצל האופטומטריסט, רק שהיא נמשכת. 
ואני רוצה שהיא תמשך, מפחד שלאט לאט, בלי שארגיש, היא תפגע, בכל פעם קצת.
גבירתי היא לא אופטומטריסטית, מה שהיא הצליחה לעשות לאיך שאני רואה את עצמי ואת העולם, זה הרבה יותר גדול מלשים לי עדשה.
אני זקוק לה, למה שהיא עושה לי ולאיך שהיא משפיעה עלי. 
וזוכר להודות לה, על הנס הגלוי שהיא בחיי. 

*למעט פגיעה טראומטית. 

האגדה מספרת, שפעם שאלו פרופסור להסטוריה על השפעתה של המהפכה הצרפתית והוא ענה ש"לא חלף מספיק זמן בשביל שתהייה פרספקטיבה מספקת".
לכן אסייג ואומר שבוודאי שלא חלף מספיק זמן בכדי לדעת כמה משמעותית (ובעיקר קבועה), היא התחושה איתה אני מתהלך מאז המפגש האחרון שלי עם גבירתי.
אבל זו תחושה בהחלט שונה.

חלפו יותר מידי עשורים מאז הייתי ילד, עשיתי מאז לא מעט דברים "בוגרים", בחלקם אפילו ממש הצלחתי.
ועם זאת, משהו במערכת ההפעלה, היה ילדותי, מעין ילד שמרגיש קצת שהוא משחק את האיש שהוא אני.
מידי פעם, הבועה התנפצה לי בקול נפץ, אבל מהר מאוד יחסית בניתי בועה חדשה.
ובכל מקרה, הילד תמיד היה שם.

רוסו, הנשלט שבי, נולד בילדותי.
עם השנים פיתחתי הערכה לגבי האירוע שבו הוא נוצר, אולי זה אכן היה הטריגר ואולי לא.
אבל, ואת זה אני זוכר באופן וודאי, כבר בגיל 6-7 הוא היה איתי.
אולי בגלל זה, במובן מסויים, גם בכל האמור למיניות ויחסים עם נשים, אני קצת ילדותי.
זה כבר כמה ימים שלראשונה בחיי, אני מרגיש שהילד ההוא לא איתי.
וזה מרגיש מוזר באופן טוב, או טוב באופן מוזר.
לחלוטין לא יהיה זה מוגזם להגיד שזה קרה רק בזכות גבירתי.

בלי שום קשר לרוסו, יותר מידי שנים אני חי עם שד, במקרה שלו אני יכול בוודאות להגיד שהוא בא לעולם כתוצאה מאירוע טראומטי.
בהתחלה הודיתי שהוא עוצר אותי, אח"כ ניסיתי לסגור אותו באיזה חדר ולספר לעצמי סיפורים על זה שאין לי זמן או צורך וזה לא הפחד מהשדים (כי השד בינתיים התחתן והביא משפחה ענפה) שמנהל אותי.

הייתי יכול לסיים את חיי בגיל 120 מבלי להתעמת איתו, או להתקדם, אלמלא בתחילת יחסינו גבירתי הציבה בפני אולטימטום עם דד ליין או שמא נקרא לו שד ליין.
מכיוון שהשד ליין אוטוטו מגיע, זה כמה שבועות שאני מתעמת איתו, כמו גבר.

אני לא ממהר להכריז על ניצחון, או על זה שהילד עזב אותי.
אני גם עוד לא מכריז שהתגברתי.
אבל, ביום בהיר ולחלוטין לא מופרך, אני יכול לראות את זה קורה.
לראשונה בחיי, אני ממש רוצה בזה.
תודה, גבירתי. 

במובן מסויים, גבירתי היא מגנט ואני מתכת. 
היופי והאישיות שלה, ממגנטים את הרצון לנשק אותה, את רגליה וידיה.
את הצורך והרצון לחבק אותה. 
ואני, כמו מתכת שנמשכת באופן רצוני ושאינו כזה, למגנט הזה. 

אבל גבירתי גם אכזרית. 
כזו שפוקדת, להניד עפעף, על המתכת לא להצמד למגנט.
ובפעמים הקודמות זה מה שהיה. 
היא היתה מאוד סטריקטית, (לא שאני מתלונן חלילה, היה נפלא, למרות שזה היה כמעט נגד חוקי הטבע להיות כה קרוב אליה ולא לנשק את רגלייה ולא לחבק את שוקיה החמודות).

גבירתי  היא לא רק אכזרית, היא גם חכמה וטובה. 
היא מודעת לעובדה שמי שמנשק את רגליה רואה את העור. 
שמי שמחבק אותה, ירגיש כאב פנימי, כשהיא לא תהיה בטווח החיבוק. 
היא יודעת שמגע העור שלה גורם גם לסאטן להרגיש כמו נייר זכוכית ולדבש להיות מר כלענה. 

באכזריותה וטוב ליבה, היא החליטה הפעם כמעט שלא למנוע ממני את המגע. 
לא שבפעמים הקודמות לא נגעתי בה, אבל זה היה תחת מגבלות הוראותיה. 
והיא במודע רצתה אותי במקום אחר. 
וכשבמפתיע מבחינתי, היא לא מנעה כלל את המגע, זה הרגיש כמו שיעור חופשי. 
כל מה שטוב בבית הספר, בלי ההגבלות של השיעור. 
ושוב, אני לא מתלונן על ההגבלות, אלו חוקי הפורמט ואני מתחבר אליהם מאוד.
אבל חודשים של תשוקה, רצון, געגוע וכיסופים התפרצו באלפי נשיקות על אצבעותיה,רגליה ושוקיה, הו מה חמודות הן שוקיה. 

זה היה נעים וכיף בצורה שמימית. 
השיעור החופשי הטוב בהסטוריה. 

כיף כזה שגם בתקוות שלי לא חשבתי שיכול להיות. 
וזה היה כיף, לא רק בגלל המגע, כי כן, היה עניין גופני, אבל הרבה יותר ממנו. 
זה היה כיף כזה גדול, בעיקר בגלל הדרך שעשיתי, הדרך שגבירתי מובילה אותי בה.  
זה היה כיף, בגלל שההשפעה של גבירתי עלי ועל חיי חורגת לחלוטין מעניינים בדסמים. 
בגלל שהיא דורשת ומאתגרת וסונטת וצובטת, אבל גם יודעת ללטף.
ואתמול (בזכותה) הרווחתי את הליטוף שלי: עשיתי משהו שחששתי לעשות שנים רבות ולא הייתי עושה ללא התערבותה.
והרגע הזה, שבו  בטובה ואכזריותה, היא אפשרה לי לסגוד לה, היה רגע מרהיב של קטרזיס.
ועכשיו, כשאני מכור למגע השפתיים על העור שלה, לגופה. . 
עד שאם לא הייתי רכושה, הייתי שוקל בחיוב למכור את עצמי לקרקס, על מנת לשוב לרגעים האלו.
 
והנה תובנה: מה שהופך שיעור חופשי לכה מדהים, אלו כל השיעורים הלא חופשים שקדמו לו ויבואו אחריו. 
שהרי, אם כל השיעורים היו חופשים, זה לא היה כה נפלא. 
אין מה להגיד, גבירתי יודעת לעשות לי בית ספר.

אילסוטרציה:  

צילמה בכישרון: גבירתי.