האגדה מספרת, שפעם שאלו פרופסור להסטוריה על השפעתה של המהפכה הצרפתית והוא ענה ש"לא חלף מספיק זמן בשביל שתהייה פרספקטיבה מספקת".
לכן אסייג ואומר שבוודאי שלא חלף מספיק זמן בכדי לדעת כמה משמעותית (ובעיקר קבועה), היא התחושה איתה אני מתהלך מאז המפגש האחרון שלי עם גבירתי.
אבל זו תחושה בהחלט שונה.
חלפו יותר מידי עשורים מאז הייתי ילד, עשיתי מאז לא מעט דברים "בוגרים", בחלקם אפילו ממש הצלחתי.
ועם זאת, משהו במערכת ההפעלה, היה ילדותי, מעין ילד שמרגיש קצת שהוא משחק את האיש שהוא אני.
מידי פעם, הבועה התנפצה לי בקול נפץ, אבל מהר מאוד יחסית בניתי בועה חדשה.
ובכל מקרה, הילד תמיד היה שם.
רוסו, הנשלט שבי, נולד בילדותי.
עם השנים פיתחתי הערכה לגבי האירוע שבו הוא נוצר, אולי זה אכן היה הטריגר ואולי לא.
אבל, ואת זה אני זוכר באופן וודאי, כבר בגיל 6-7 הוא היה איתי.
אולי בגלל זה, במובן מסויים, גם בכל האמור למיניות ויחסים עם נשים, אני קצת ילדותי.
זה כבר כמה ימים שלראשונה בחיי, אני מרגיש שהילד ההוא לא איתי.
וזה מרגיש מוזר באופן טוב, או טוב באופן מוזר.
לחלוטין לא יהיה זה מוגזם להגיד שזה קרה רק בזכות גבירתי.
בלי שום קשר לרוסו, יותר מידי שנים אני חי עם שד, במקרה שלו אני יכול בוודאות להגיד שהוא בא לעולם כתוצאה מאירוע טראומטי.
בהתחלה הודיתי שהוא עוצר אותי, אח"כ ניסיתי לסגור אותו באיזה חדר ולספר לעצמי סיפורים על זה שאין לי זמן או צורך וזה לא הפחד מהשדים (כי השד בינתיים התחתן והביא משפחה ענפה) שמנהל אותי.
הייתי יכול לסיים את חיי בגיל 120 מבלי להתעמת איתו, או להתקדם, אלמלא בתחילת יחסינו גבירתי הציבה בפני אולטימטום עם דד ליין או שמא נקרא לו שד ליין.
מכיוון שהשד ליין אוטוטו מגיע, זה כמה שבועות שאני מתעמת איתו, כמו גבר.
אני לא ממהר להכריז על ניצחון, או על זה שהילד עזב אותי.
אני גם עוד לא מכריז שהתגברתי.
אבל, ביום בהיר ולחלוטין לא מופרך, אני יכול לראות את זה קורה.
לראשונה בחיי, אני ממש רוצה בזה.
תודה, גבירתי.
