הראייה לא נפגעת ברגע, תחילה* אתה צריך לצמצם את העניים לראות מרחוק ואז אתה כבר מתרגל ואח"כ היא נפגעת עוד קצת ועוד.
כל אחד שאי פעם היה צריך ללכת לאופטומטריסט, מכיר את הרגע: אתה יושב שם והוא עושה לך את הבדיקה המשפילה הזו, שאתה צריך לזהות מספרים, ואז שם לך מין עדשה ובום, פתאום הכל נראה חד וברור ואתה קולט שפעם זה היה ככה.
שניה אח"כ הוא מוריד ואתה חוזר לטשטוש.
אני לא זוכר מתי הרגשתי איזון, או אם בכלל חשתי כך בחיי הבוגרים.
אבל התחושה הנעימה והנורמליות הזו, של איזון, אותה אני חווה בימים האחרונים, דומה מאוד לרגע ההוא אצל האופטומטריסט, רק שהיא נמשכת.
ואני רוצה שהיא תמשך, מפחד שלאט לאט, בלי שארגיש, היא תפגע, בכל פעם קצת.
גבירתי היא לא אופטומטריסטית, מה שהיא הצליחה לעשות לאיך שאני רואה את עצמי ואת העולם, זה הרבה יותר גדול מלשים לי עדשה.
אני זקוק לה, למה שהיא עושה לי ולאיך שהיא משפיעה עלי.
וזוכר להודות לה, על הנס הגלוי שהיא בחיי.
*למעט פגיעה טראומטית.