ימי שישי שלי בד"כ מתחילים מאוחר, את הבוקר הזה התחלתי מוקדם יותר מימי השבוע הרגילים.
כי הייתי צריך לעשות את מה ששנים פחדתי ממנו, עד שהפחד ההוא פגש את הפחד לאבד אותה.
ולא סתם הייתי צריך לעשות, חיכיתי בצפייה לעשות אותו, כי אני מאוד רוצה לעשות את זה ומהר.
בגללה, או יותר נכון בזכותה.
כי האין סוף הוא המרחק בין האושר שלי כשהיא גאה בי, לפחד שלי לא להיות שלה.
באותו בוקר, לפני שלוש שנים, היו לי כל הסיבות הטובות בעולם (ועוד כמה בינוניות), לא לצאת מהבית.
זה היה יום סוער, בשמיים ובארץ, מצב רוחי ניקה את הרצפה, ולא באמת האמנתי שיש סיכוי שהאישה עם הפוסטים המרשימים כל כך תרצה אותי.
ככל שזה ישמע תנכי, שמעתי קול פנימי שאומר לי "לך לך" אז הלכתי.
אל המקום בו היא הורתה לי. למזלי.
יש רגעים שאתה מבין עוד בהתוותם שקורה כאן משהו בלתי נשכח.
הרגע ששמתי את הזמרת ההיא ששרה מוזיקה אחרת או הפעם ההיא שנכנסתי לאצטדיון העצום, הרגע קורה ואתה מבין שיש פה אירוע.
ויש כאלו, שאתה חושב שאתה מבין וככל שהזמן חולף אתה מבין כמה מדובר בעניין הרבה יותר עצום.
כשראיתי אותה נשמתי נעצרה, באופן חד משמעי.
זה לא קרה לי הרבה פעמים, כשזה קרה, היתה לזה סיבה מצויינת.
אינטואיציה חזקה מידי מכדי להיות סתמית.
היה ברור לי שאין פה סתם קפה, או פגישה עם שולטת, יש פה רגע משמעותי בחיי.
אבל לא הבנתי שלא לצומת הגעתי, כי אם למחלף חיי.
אבל גם אחרי שהסתיימה הפגישה, גם אחרי שעשיתי דרכי הביתה מרחף, לא הבנתי כמה הוא משמעותי.
ויותר מכך, כמה היא אדירה, כמה היא הצליחה להסתיר ממני.
גם היום, כנראה, שאני עדיין לא מבין לגמרי.
בכל ערב, אני מייחל לדקות שלי איתה.
בכל לילה לפני השינה, מתפלל לחלום עליה ובכל הזדמנות שיש לי, אני חושב עליה.
הוגה במילותייה ובתובנותיה.
בכל יום אני מייחל לשוב להיות איתה, קרוב אליה ולהרגיש את התחושה שמעולם לא חשתי דומה לה.
בשבוע האחרון מסיבותיי וסיבותיה, לא זכיתי להרבה זמן איתה.
ואז הרגשתי איך העור שלי מתקשה, מזג האוויר שלי מתקדר והאוויר שלי הופך כבד יותר.
והבנתי עוד קצת, כמה עמוק היא חדרה לתוכי.
כמה אני זקוק ומכור לה.
וכמה היא עבורי הרבה יותר מגבירה, בעלים, או אישה נשגבת ונסגדת.
אחת המילים הכי אהובות עלי בעברית, היא צריבה.
יש משהו חזק מאוד במילה הזו, צריבה היא חודרת ונשארת.
וגבירתי צורבת אותי כמעט בכל אספקט שהוא.
צריבה תודעתית, מחשבתית והתנהגותית.
מהחברים שצוחקים על זה שאני מפסק בוואטסאפ, דרך המשפחה שרואה אותי עושה דברים שלא עשיתי ועד אלי, אני שמכיר אותי הכי טוב (חוץ ממנה) מבין כמה גדול ועמוק הוא השינוי בי, כמה מדובר ב"שינוי התרבות הארגונית" שלי ולא בדברים ברי חלוף.
ואני מתמודד עם הקשיים, עם הטעויות ומשתנה, עושה הכל על מנת לגרום לה לגאווה, על מנת להרוויח עוד יום, שבוע, חודש ושנה תחת שלטונה.
תודה, גבירתי, על שנתי השלישית.
