האהבה היא כאב, בתדר מאוד מיוחד, נעים וכואב.
כזה שמביא איתו געגוע.
למעשה, אני מתגעגע לגבירתי גם כשאני איתה.
כי אני חושב על המסכן שאהיה, כשלא ארעד מנוכחותה מרטיבת הלבבות.
להיות איתה זה לונה פארק של רגש, הפחד שפוגש את התשוקה, השמחה שפוגשת את חוסר האונים.
החיוך השדוני שלה שמפיל אותי על ברכי, העיניים החכמות והטובות והמבט הזדוני שמפחיד אותי, כי היא אישה זממנית באופן יוצא דופן.
זוממות מזימות מתוקות שאין דומות להן.
להיות איתה זה להכנס למקום שמעולם לא הייתי, מקום בו הרגש יוצא מהכלוב בו הוא היה נעול.
מקום בו האוויר נכנס לריאות שלי בצורה חופשית והפרווה הדובית שלי מתברווזת.
מקום בו העור שלי נמתח.
מקום של התרגשות.
וכשזה קורה, אני כל כך שמח, שאני קצת עצוב.
כמו שרק מי ששמח באמת, עד הקצה, יכול להיות.
הגעגוע הוא כאב.
כמו עם כאב, בהתחלה הוא לא נעים ואם תתנגד לו, תסבול פי כמה.
לעומת זאת, אם תכנע לו ותזרום איתו, תגלה שהוא יכול להיות נעים.
עד רמה מסויימת.
כשאני לא איתה, הגעגוע מכה בי, והאוויר נכנס בצורה פחות חופשיה לריאות שלי.
כמו היה איזה מעצור טורדני שמונע ממנו להכנס.
לנוכח קוצר ידי וחוסר האונים, כשאני לא איתה, אני קצת משתגע.
כשאני רחוק ממנה, העור שלי מתייבש, בכל יום עוד קצת.
אני הופך להיות כמו דוב בסוגר שמסרב לקבל את רוע הגזירה.
ואז, לבושתי, יש סיכוי שאני אהיה הרבה יותר אידיוט.
הגעגוע הזה כואב יותר מכל מצבט והרעב אליה מכה בי יותר מכל מחבט.
ואני עוצם עיניים, נכנע.
ומודה לגבירתי, על שבזכותה אני מרגיש.
גם את הכאב.
