דוב(ר) ההרמון

העיניים החכמות שלה, אומרות כל כך הרבה,
ושותקות הרבה יותר. 
אמת, טוב וחסד נוטפות מהן. 

ואני מתמלא בתשוקה,
 לגרום להן להגיד מילות שמחה
כי חיוכן הוא מראה מרהיב.
כה יפה עד שאתה רוצה לראות את העולם נעצר.
מרהיב, כמו זריחה במדבר.
כשעיניה מחייכות, יותר מכלאני רוצה לחבק אותה.
את גבירתי. 
היא בעלתן, היא בעלתי.  

השתיקות שלהן, מסתוריות ויפות,
כמו ציור שקיעה של מונה. 
אם רק אפשרי היה הדבר,
הייתי מנשק את שתיקתן.
מתחנן שיספרו לי  אודותן. 
ומבטיח שכל זמן שהן ירצו בי, אני כאן. 

הערב ירד על העיר שנראיתה קצת דהוייה. 
עמדתי בכניסה הפנימית של פרוייקט המגורים והבטתי אל צידו השני, שם יש מדרגות המובילות אל הכביש הראשי.
על המדרגות ישבו ילדי הפרוייקט וכשאני אומר "ילדים", אני מתכוון לבנים, זכרים.
למטה, למרגלות המדרגות עמדו 3 ספק ילדות, ספק נערות וחוללו להן ריקוד. 
לרגע  אפשר היה לדמיין שלא מדובר במדרגות פרוייקט מגורים, בערב דהוי של עיר, אלא באמפי או אולי קולוסואום. 
והנערות מחוללות, מניעות את רגליהן במין תנועת עכביש מוזרה, אולי מחקות את הזמרות מיוטיוב. 

עצמתי עיניים ולרגע הייתי במאין ארמון עם עמודי שיש ושטיחים מקיר לקיר. 
וגבירתי יושבת על כסא רם ונישא וצופה בי. 
ואני מחולל לפניה. 
מנסה ללכוד את תשומת ליבה ומפליא בריקוד חושני, או כך לפחות חשבתי. 
גבירתי חייכה ואז צחקה ותחושה של השפלה ושביעות רצון מכך שאני גורם לה לחייך, מילאו אותי. 
יש משהו מרטיט בלחולל בפני מישהי, חשבתי לעצמי עד שלמרבית הצער המציאות (ולא גבירתי) הכתה אותי שוט על ירך. 
"תשים לב לאן אתה הולך", צעקה עלי אחת הדיירות, שבגלל עיניים העצומות כמעט נתקלתי בה והעירה אותי. 
ושוב, הייתי בכניסה לפרויקט בעיר שבאותו ערב נראיתה מעט דהויה. 

הדבר השני שהכי מפחיד אותי בשיחות שלי עם גבירתי, זה שהיא תענה לי ב 🙄. 
רק "ארצה", שנמצא דרגה מעל מפחיד יותר.
בדרך כלל אני אקבל  🙄 אחרי שאגיד לגבירתי בשבחה, בצורה שלדעתה (האובייקטיבית מאוד) תהיה מוגזמת. 
העניין הוא שדעתה אובייקטיבית נכונה מבחינתה,  אבל לדעתי הסובייקטיבית אני לא הגזמתי. 
אתמול בלילה חשבתי שהבאתי דוגמא טובה, אח"כ הבנתי שהיא לא היתה מספיק טובה, אולי מוגזמת, כזו שהיתה ראויה ל 🙄. 

וכיוון שדוגמאות טובות הן אחת מנקודות החוזקה שלי, נשארתי ער חצי לילה וחשבתי על זה. 
כיוון שאני זקן מספיק ע"מ לא לדעת מי היא הג'וליה רוברטס של היום, נשתמש בג'וליה רוברטס של פעם. 
נניח ג'וליה רוברטס, של פעם, חודש וחצי אחרי 'אישה יפה', כשהיא היתה מסתכלת במראה, האם היא היתה רואה דבר אחר מהאדם שהביט עליה במראה כל חייה, או שהיתה אומרת "וואו, אני כגל כך ג'וליה רוברטס ואני כ"כ יפה? " 
כיוון שאין לי נסיון בלהיות היפה ההיא, או ההוא, אני יכול רק לנחש שהתשובה היא שאחרי שנים שאתה גדל בתור ג'וליה רוברטס, כל שאתה רואה בראי זה את עצמך. 
ואתה רגיל. 
שום דבר מיוחד. 

וגבירתי, היא כל כך יפה ומיוחדת, אבל גם כל כך חיה בתור עצמה, שבעינייה דברים שעשויים להראות למתבונן מהצד כמדהימים, הם דברים טריוויאלים לחלוטין. 
והיופי שלה ונועם הליכותיה, יופיה החיצוני, הסקסיות המעודנת אבל אלוהים והיא יודעים איך, גם על גבול המתפרצת וממכרת כמו ניחוח מדוייק. 
יותר מכך אפילו,  יופיים של ליבה ואישיותה וחריפות המוח שלה והם לא פחות ממרהיבים, עוצרי נשימה. 
כאלו שלפעמים גורמים לאדם שרואה אותה לבלוע רוק, לשתוק ולחשוב "איזה יופי מדהים". 
ואם רק תגיד לה את זה, אתה תקבל 🙄. 

יש פרוטוקול, יש הרבה רגעים של שליטה. 
אבל לפני הכל, יש בי אהבה ויש בה אדם. 
והאדם שהיא, מתסיס לי את התשוקות. 
מציף בי את הרצון לתת לה ואז עוד.
כדי להיות ראוי לה, לחיוכה. 
כשהיא לא מחייכת, או עצוב לה, חושך קטן נדלק בי. 
כשאני יודע שלא אוכל לעזור, אני מרגיש כבול. 
כמו שלא אהיה באף אזיק או שרשרת.  
כשהיא מאושרת מגשם או חוויה, אלומת אור נדלקת בי
ומכוונת אל הלב שלי שרוקד סטפס.
כשהיא אומרת שהיא רוצה משהו, אני אעשה המון בכדי שהיא תקבל אותו. 
לא (רק) בגלל שהיא גבירתי, בעיקר בגלל מי שהיא. 
בגלל מה שהיא ואיך שהיא. 
היא לא אלוהית, היא לא מושלמת. 
אבל היא הכי יפה וטובה מבחינתי ובשבילי (לפחות). 
ואני רק רוצה, שהכל יהיה כדברה. 

למרגלותייך אני רוצה. 
לזחול, לזחול.  
ואת מגעו היחודי של עורך. 
לחוש,  
להיות שם עבורך.
כאילו שאר העולם קפא. 

ואת עינייך מחייכות. 
לראות, לראות. 
ובעקבות קולך המוביל אותי.
לצעוד. 
לשכוח מעצמי ומרצנותיי. 
כאילו רק את קיימת. 

להביא את עצמי לשיא. 
עבורך, עבורך. 
לסמוך עלייך בעיניים עצומות.
ולהתאמץ בכל פעם עוד יותר. 
לדעת שלא אפול באמת, כשאת בסביבה. 

להיות עליל,  
שלך, שלך.
לא לדעת מה הצעד הבא. 
ואם רצינית את או חומדת. 
משמש כלי במשחק שלך. 
נע בקצב שאת מכתיבה. 

חבל שמתכנני כלא גילבוע, אלו שבנו אותו על קלונסאות, לא היו נשלטים. 
ואם היו, ככל הנראה לא הרכיבו כלובון. 
ואם הרכיבו כלובון, לבטח לא היה זה כלובון מסיליקון והם לא היו מול גבירה סקסית כמו גבירתי.  

צחוק בצד, הבריחה הנועזת והמתוחכמת של האסירים, הגם שלוותה בפרטאץ ישראלי שמתאים יותר לסרט בורקס, מלמדת על הצורך של האדם בחירות. 
לא במקרה העונש הכי גדול שהחברה המודרנית מטילה על אדם (מלבד נטילת חייו) היא נטילת החירות שלו. 

אם מתכנני כלא גלבוע, היו נשלטים, כאלו שננעלים בכלובון, הם היו מגלים שלאסיר, (אפילו אם מדובר בזובי, אסיר תודה של גבירתו, ולא זכריה), יש נטייה למתוח את גבולות הגזרה, להתמתח, למצוא נקודות חולשה של הכלא ולפעמים גם לחמוק. 

אז לא היו צריכים ימ"מ כדי ללכוד את זובי, אבל הסיליקון לא היה מספיק קשיח, ביחוד באיזור הטבעות והוא המרוגש, מצא את עצמו בחוץ.
אז  היה צריך ליבא מתקן כליאה חדש, בלי כלונסאות, שהגיע כמעט כמו מתנה לחג. 
עכשיו, מרוגש ככל שיהיה, הוא לא יחפור לעצמו את הדרך החוצה. 
המחשבה הזו מרגשת אותו עוד יותר. אבל אין לו מה לעשות עם הריגוש. 
מלבד לבקש את רשות שלטונות הכלא. 

במובן מסויים  כמו זובי, אני אסיר של גבירתי.
לה יש את המפתח והיא קובעת את הכללים והחוקים והם, כמוה, יכולים להיות מאוד קשוחים. 
אסיר, אבל בהבדל אחד "קטן"  משאר אסירי העולם, לא רק היא מחזיקה במפתח, גם לי יש אחד, או אפילו שניים. 
ואף אחד, מלבד רצוני, לא מונע ממני לפתוח את התא ולצאת החוצה. 
ולא זו בלבד שאיני רוצה להשתמש במפתח, הפחד הכי גדול שלי הוא שהיא תשתמש בשלה. 
האימה להיות מגורש מהכלא, להיות אזרח "חופשי", מטרידה אותי בכל יום, גורמת לי להשתדל יותר, להקשיב יותר. 
רק להמשיך להיות אסיר תודה, לשובה היפה, בעלת השוקיים החמודים.
היא הסוהרת שלי, היא חירותי.  

מול הרצונות והתשוקות שלי, מול הגעגוע השורף, המילים הופכות קטנות. 
ואני מנסה, כמו בטלפון החכם, להגדיל את הפונט, אבל אי אפשר.
אולי כי רגשות, ומילים שיתארו רגש, אינן דיגיטליות. 
וזה עושה לי חשק וצורך לחבק אותך, גבירתי.
ללחוש את את צעקת אהבתי אליך. 
וככל שאני לא ליידך, אני שוחה עמוק יותר באוקיאנוס הרגש והמחשבות עלייך. 
ואת, גבירתי, באכזריותך המתוקה, הטבעת בי את הנוכחות שלך. 
את הרכות המלטפת ואז את היד הסוטרת. 
את הקשיחות הכמעט ספרטנית שלך ואת הילדה השובבה שמתחבאת בתוכך. 
והתשוקות  צורבות בבשרי קצת, אבל בצורה נעימה. 
חורכות אותי קלות מבפנים.  
והגעגוע אלייך צובט לי בלב.
כמו, שאז, צבטת לי את הפיטמה. 
והכאב הזה, כואב ונעים ונשאר. 
אבל מילים לא יצליחו לתאר אותו, בטח שלא אותך. 
כי מילים, לפעמים הן כל כך קטנות. 

יש דברים שאני יודע שאני לא אהיה. 
עם הרוב, אין לי בעיה. 
כי למדתי (ותודה לאל על שלמדתי) להתמקד במה שאני יכול להשפיע. 
גבוה יותר, עם שיער גולש, כבר לא אהיה. 
אז אני מתמקד במה שאני יכול להיות ולשנות.
ולא תמיד זה קל. 
לפעמים זה קשה מאוד, מלחמה פנימית של ממש.
שלא תמיד אני מנצח בה. 

רק דבר אחד שלא תלוי בי ולא אוכל להיות, קצת שורף אותי.  
וכשאני כותב קצת, אני מתכוון לרמת הגחל.
לא אוכל להיות הרבה יותר מפלסטר או תחבושת, על ליבה של גבירתי.
אין פה משהו שלא ידעתי, או לא הובהר לי מלכתחילה. 
למעשה, עצם היותי כזה היא מתנה עצומה. 
שאני מודה עליה, לאל ולגבירתי. 

אני חוווה אושר ורגש עצומים. 
אני בר מזל על שמכל נשות תבל, היא גבירתי. 
אני נפעם ממנה בכל יום באופן אחר ויחודי. 
ואני אוהב אותה, כל כך אוהב. 
שאני משתוקק שהיא תחווה את מה שאני חווה. 
או לפחות קצת מזה. 
גם אם לא כלפי.
כי מגיע לה. 

כשאני חושב על גבירתי, זרמים בלתי מוסברים וניתנים להשוואה מציפים אותי. 
שילוב של חרמנות כבושה, תשוקה, שמחה, יראה וצורך בלתי נשלט לחבק ולקמט אותה בחיבוקים.
לנשק לה את הנשמה.
היא מסעירה אותי ומדהימה אותי.
היא קוקטייל מרענן של אינטלקטואלית, נוגשת עבדים, מצליפת רפליקות שנונה, דיווה ואחות רחמניה, עם נגיעות אימהיות. 
וככל שהצורך הוא בלתי נשלט, אין סיכוי שאעז לעשות זאת בלי רשותה.

כי היא שולטת ושולטת זו ההגדרה הכי טובה לגבירתי. 
שולטת בעצמה, שולטת בסיטואציה, שולטת בי.
וכשהיא שולטת בי, אני שולט גם בבלתי נשלט.

כשאני חושב עליה, אני מוכן לחצות את המדבר בהליכה ולאחר מכן לשחות את האוקיאנוס. 
רק בשביל שהנפש שלי תתרומם
רק בשביל לראות אותה מחייכת , את החיוך השדוני שמעורר בי תחושה שאין דומה, או שניה לה.

אחת, ראשונה ואין שניה לה, היא גבירתי

כשהיא אומרת שיש לה שאלה. 
אני נדרך. 
כי היא זו שיודעת לשאול ובעיקר לדרוש את התשובה. 
והיא שואלת שאלות  קשות.
כאלו שהתשובות להן מתחבאות מתחת לאבנים וסלעים, במעמקי הנפש שלי. 
כאלו שאפילו אני פוחד לשאול את עצמי.
והיא שואלת ומעמיקה ולוחצת. 
באסרטיביות נחושה. 
ואני מזיז את הסלעים והאבנים ומוציא את התשובה.
ואני קצת מתבייש בי ובמחשבה. 
לא סתם היא נקברה אי שם. 
אבל אני עונה, כי זו האמת 
ועכשיו, כשהיא בחוץ, אני לא יכול שלא לחשוב עליה.
על התשובה ועל גבירתי.