הערב ירד על העיר שנראיתה קצת דהוייה.
עמדתי בכניסה הפנימית של פרוייקט המגורים והבטתי אל צידו השני, שם יש מדרגות המובילות אל הכביש הראשי.
על המדרגות ישבו ילדי הפרוייקט וכשאני אומר "ילדים", אני מתכוון לבנים, זכרים.
למטה, למרגלות המדרגות עמדו 3 ספק ילדות, ספק נערות וחוללו להן ריקוד.
לרגע אפשר היה לדמיין שלא מדובר במדרגות פרוייקט מגורים, בערב דהוי של עיר, אלא באמפי או אולי קולוסואום.
והנערות מחוללות, מניעות את רגליהן במין תנועת עכביש מוזרה, אולי מחקות את הזמרות מיוטיוב.
עצמתי עיניים ולרגע הייתי במאין ארמון עם עמודי שיש ושטיחים מקיר לקיר.
וגבירתי יושבת על כסא רם ונישא וצופה בי.
ואני מחולל לפניה.
מנסה ללכוד את תשומת ליבה ומפליא בריקוד חושני, או כך לפחות חשבתי.
גבירתי חייכה ואז צחקה ותחושה של השפלה ושביעות רצון מכך שאני גורם לה לחייך, מילאו אותי.
יש משהו מרטיט בלחולל בפני מישהי, חשבתי לעצמי עד שלמרבית הצער המציאות (ולא גבירתי) הכתה אותי שוט על ירך.
"תשים לב לאן אתה הולך", צעקה עלי אחת הדיירות, שבגלל עיניים העצומות כמעט נתקלתי בה והעירה אותי.
ושוב, הייתי בכניסה לפרויקט בעיר שבאותו ערב נראיתה מעט דהויה.