דוב(ר) ההרמון

יש פרוטוקול, יש הרבה רגעים של שליטה. 
אבל לפני הכל, יש בי אהבה ויש בה אדם. 
והאדם שהיא, מתסיס לי את התשוקות. 
מציף בי את הרצון לתת לה ואז עוד.
כדי להיות ראוי לה, לחיוכה. 
כשהיא לא מחייכת, או עצוב לה, חושך קטן נדלק בי. 
כשאני יודע שלא אוכל לעזור, אני מרגיש כבול. 
כמו שלא אהיה באף אזיק או שרשרת.  
כשהיא מאושרת מגשם או חוויה, אלומת אור נדלקת בי
ומכוונת אל הלב שלי שרוקד סטפס.
כשהיא אומרת שהיא רוצה משהו, אני אעשה המון בכדי שהיא תקבל אותו. 
לא (רק) בגלל שהיא גבירתי, בעיקר בגלל מי שהיא. 
בגלל מה שהיא ואיך שהיא. 
היא לא אלוהית, היא לא מושלמת. 
אבל היא הכי יפה וטובה מבחינתי ובשבילי (לפחות). 
ואני רק רוצה, שהכל יהיה כדברה.