דוב(ר) ההרמון

מול הרצונות והתשוקות שלי, מול הגעגוע השורף, המילים הופכות קטנות. 
ואני מנסה, כמו בטלפון החכם, להגדיל את הפונט, אבל אי אפשר.
אולי כי רגשות, ומילים שיתארו רגש, אינן דיגיטליות. 
וזה עושה לי חשק וצורך לחבק אותך, גבירתי.
ללחוש את את צעקת אהבתי אליך. 
וככל שאני לא ליידך, אני שוחה עמוק יותר באוקיאנוס הרגש והמחשבות עלייך. 
ואת, גבירתי, באכזריותך המתוקה, הטבעת בי את הנוכחות שלך. 
את הרכות המלטפת ואז את היד הסוטרת. 
את הקשיחות הכמעט ספרטנית שלך ואת הילדה השובבה שמתחבאת בתוכך. 
והתשוקות  צורבות בבשרי קצת, אבל בצורה נעימה. 
חורכות אותי קלות מבפנים.  
והגעגוע אלייך צובט לי בלב.
כמו, שאז, צבטת לי את הפיטמה. 
והכאב הזה, כואב ונעים ונשאר. 
אבל מילים לא יצליחו לתאר אותו, בטח שלא אותך. 
כי מילים, לפעמים הן כל כך קטנות.