חבל שמתכנני כלא גילבוע, אלו שבנו אותו על קלונסאות, לא היו נשלטים.
ואם היו, ככל הנראה לא הרכיבו כלובון.
ואם הרכיבו כלובון, לבטח לא היה זה כלובון מסיליקון והם לא היו מול גבירה סקסית כמו גבירתי.
צחוק בצד, הבריחה הנועזת והמתוחכמת של האסירים, הגם שלוותה בפרטאץ ישראלי שמתאים יותר לסרט בורקס, מלמדת על הצורך של האדם בחירות.
לא במקרה העונש הכי גדול שהחברה המודרנית מטילה על אדם (מלבד נטילת חייו) היא נטילת החירות שלו.
אם מתכנני כלא גלבוע, היו נשלטים, כאלו שננעלים בכלובון, הם היו מגלים שלאסיר, (אפילו אם מדובר בזובי, אסיר תודה של גבירתו, ולא זכריה), יש נטייה למתוח את גבולות הגזרה, להתמתח, למצוא נקודות חולשה של הכלא ולפעמים גם לחמוק.
אז לא היו צריכים ימ"מ כדי ללכוד את זובי, אבל הסיליקון לא היה מספיק קשיח, ביחוד באיזור הטבעות והוא המרוגש, מצא את עצמו בחוץ.
אז היה צריך ליבא מתקן כליאה חדש, בלי כלונסאות, שהגיע כמעט כמו מתנה לחג.
עכשיו, מרוגש ככל שיהיה, הוא לא יחפור לעצמו את הדרך החוצה.
המחשבה הזו מרגשת אותו עוד יותר. אבל אין לו מה לעשות עם הריגוש.
מלבד לבקש את רשות שלטונות הכלא.
במובן מסויים כמו זובי, אני אסיר של גבירתי.
לה יש את המפתח והיא קובעת את הכללים והחוקים והם, כמוה, יכולים להיות מאוד קשוחים.
אסיר, אבל בהבדל אחד "קטן" משאר אסירי העולם, לא רק היא מחזיקה במפתח, גם לי יש אחד, או אפילו שניים.
ואף אחד, מלבד רצוני, לא מונע ממני לפתוח את התא ולצאת החוצה.
ולא זו בלבד שאיני רוצה להשתמש במפתח, הפחד הכי גדול שלי הוא שהיא תשתמש בשלה.
האימה להיות מגורש מהכלא, להיות אזרח "חופשי", מטרידה אותי בכל יום, גורמת לי להשתדל יותר, להקשיב יותר.
רק להמשיך להיות אסיר תודה, לשובה היפה, בעלת השוקיים החמודים.
היא הסוהרת שלי, היא חירותי.
