דוב(ר) ההרמון

אמצע הלילה. 
באוזניות זמרת שאני אוהב, עושה קאוורים. 
מכשפת בקולה וכובשת את השירים, הופכת אותם לכאילו חיכו כל הזמן לרגע שהיא תיקח אותם.
השירה שלה, הקול שלה, גורמים לי להתרכז במילים של השירים שהכרתי, כמו שאף לא התרכזתי. 
ואני מאזין ונמלא קנאה. 
בזמרת שיכולה להפנט כך את המאזין ובעיקר במי שכתב את השירים. 
מילים כל כך חזקות וגדולות. 
אין סיכוי שאי פעם אכתוב משהו שיגרד את הרמה הזו. 
ואני רוצה. 
לכתוב, עבור גבירתי, את היצירה השלמה, זו שאין בה תו חסר או מיותר.
עצומה ומדוייקת, אך לא מוגזמת. 
היצירה שהיא ראויה לה. 
קנאת סופרים תרבה חוכמה. 
וקנאתי מה?

אחת לשלושה, או מקסימום חמישה ימים, אני חוזר לרגע ההוא. 
בבית הקפה ההוא. 
באותו יום בחודש נובמבר כשבדרום הרחוק עפו טילים ובמרכז השבע שתו מיקיאטו.
ואצלי בלב היתה הרעשה כבדה ונרשמה פגיעה ישירה. 
חוזר לרגע בו ביקשתי שתטיל עלי את מרותה. 

רציתי להיות שלה, כי אני גבר, כי אני נשלט. כי היא יפה וסקסית. 
וזה שברור היה לי שהיא מיוחדת, רק העצים את הרצון. 
אבל אני חוזר לרגע ההוא, בגלל שלא הבנתי מה אני מבקש. 
יותר נכון להגיד שלא הבנתי מה אני מקבל. 

אני חושש מהיום הזה, אבל מודע לכך שיש סבירות שהוא יגיע.
יום אחד, אולי לא אהייה רכושה. 
גם אחרי אותו יום,  גבירתי תהייה מהאנשים שהכי השפיעו על החיים שלי.
בצמרת הגבוהה מאוד של אלו שהשפיעו עלי ועל החיים שלי.
הבדס"מ ויחסי השליטה, הם לפעמים רק אמצעי לשינויים שעברתי ואני עובר, בזכותה. 
מהדברים הקטנים ועד הגדולים. 

אם היית רחומה, היית מובילה אותי בשלשאלות אל מרתף עינויים. 
שם היית לוקחת ברזל מלובן עליו מוטבע שמך והיית צורבת אותו על בשרי. 
שכל העולם ידע. 
אם היית חסה עליי, היית מצליפה בבשרי החשוף.
עד שאעשה מה שאת תגידי. 

אבל את אכזרית. 
במקום בבשר החי  צרבת את שמך על ליבי.
עד שאיני יכול שלא לחשוב עלייך לרגע. 
ליטפת את ראשי ברוך ונשפת לתוך נשמתי.
הפכת אותי מכור אלייך ולאושרך. 
את הגדול בפחדי הפכת לחגב לעומת הפחד שלא אהיה שלך. 

"כשההוא אוהב את ההיא.
תמיד הוא אומר לה
חוזר ואומר לה
כמה היא אלוהית
כמה היא אלוהית

שעה שאני עושה לעצמי קואצינג, "תהיה רגיל, תהיה רגיל, תהיה ר-ג-י-ל". 
מה יש? דיברתי עם שועי עיר ועוד כמה שועים בתחומם, אז עם גבירתי לא? 
בסה"כ מדובר באישה, בשר ודם. 
אומנם יפה, סקסית, חכמה, עם טונות של כריזמה ושוקיים חמודות...והיא מתקשרת ואני שוכח את המכסה של הקפה הקר ומרגיש איך הקלילות נוזלת ממני כאילו הייתי קסטה במצפה רמון.
אז אני ממהר, שלא תמתין.
והרכב קטן מלהכיל את נוכחות כריזמתה, והיא חדה וחמודה. 
ואני מביט בה ושוכח מכל הקואצינג שעשתי לעצמי. 
ואני רוצה לבקש ממנה שתעשה ממני מחזיק מפתחות, או אולי בעצם עדיף  קציצה או פירה... או מה שרק בא לה, העיקר שתגע בי ותכווץ אותי.
בא לי שתקפיץ אותי בווק, בא לי להיות קרם לחות על גופה וכן, ברור לי שאלו מחשבות של אדם שראוי שיפגוש את הפסיכיאטר המחוזי.
העניין הוא שאלו המחשבות והתקוות היותר שפויות שעברו לי בראש. 
אז הייתי לא רגיל. ממש לא רגיל ואם הייתי פוגש את המחוזי הייתי חותם על הדיאגונזה בעצמי, אני משוגע. עליה. 
אז מרוב אהבה שתקתי.
איך אמרו חז"ל?  "סייג לפחות טמבלות -שתיקה." 🤗

בלילה, לפני שנעצמו לי העיניים נזכרתי שוב בצמיד של גבירתי, בכמה הוא קלאסי ועם זאת כה מיוחד.

ואז על הטבעות שלה, מעולם לא הופנטתי כך מטבעות ושלה לוחשות עוצמה.

ברור לי שמלבד טעמה המשובח,  היא שהופכת אותם לכה מיוחדים.

העובדה שהם עליה משדרגים אותם.

ואז חשבתי שהלוואי שכמו הצמיד או הטבעת, גם אני הופך יפה*  או לפחות טוב ומיוחד יותר, כשאני שלה.

*טוב, היא שדה, לא קוסמת.:-) 

ויהי ערב ובלילה שלפני אמרתי  לה: 
גבירתי, אני מתגעגע ומתרגש. 
אני אוהב ומייחל לפגוש אותך. 
אני זקוק ונזקק לך. 
אני אוהב אותך מאוד, מאצבע רגל ועד תלתל ראש. 
את אור וריגוש. 
את קרן שמש ביום חורף. 
את משב רוח ביום חמסין. 
את אי ממוזג בסהרה. 
את הזמן והמקום בו הפחד הופך לתקווה. 
את המקום הבטוח, בו אני יכול להפתח ולספר. 
ואת המקום הכי לא בטוח, זה שהאדמה בו יכולה לרעוד.
אם אטעה להרגיש בטוח מידי.  

ויהי בוקר ובצהרי יום המחר, אני יושב מולה. 
היא מתקתקת בטלפון ואני מביט באצבעותיה היפות בציפורניה המטופחות ואז ברגליה היפות ובצמיד שרגלה מרהיבה אותו ביופיו. 
היצר הרע, דורש ממני לנצל שעת כושר ולהתנפל עליהן בנשיקות. 
היצר הטוב והחכם יודע שבחלל הזה יש ציידת וטרף. 
אז הטרף התאפק והסתפק במבט אוהב. 


כשהיא  מחליטה שהגיע הזמן, אנחנו מדברים.
על אמת. 
אני מביט בעיניה ומבין שהיא מכונת אמת אנושית לחלוטין. 
מכונת אמת, לא פוליגרף. 
פוליגרף מגלה אם אתה משקר, כשאני מביט בעינייה השקר אינו אופציה. 
כשאני מביט בעיניה יש רק אמת. 
גם כשהאמת כואבת ונוגעת בעמוקים שבפחדיי. 
אני מדבר והיא מבינה כמו שרק היא מבינה. 
ואני מקשיב לה.
מאושר להיות שלה, כמו שאף פעם לא הייתי. 
(והייתי מהיום הראשון.) 
לא הפחד, אלא רק היא מנהלת אותי.
למזלי.  

שפית יצירתית לקחה אותי והכניסה אותי לקדירה. . 
ובתוך הקדירה מרינדה שרקחה. 
מתשוקה, כניעה, תקווה, פחד ואושר וכמה תבלינים סודיים. 
היא נותנת  למרינדה להספג בי ואני מרגיש אותה. 
היא עוטפת אותי. 
ואז היא מדליקה את האש והמרינדה מתחממת, מבעבעת לתוכי. 
ובאומנות, גבירתי  מבזיקה ומבעירה. 
מקררת, מערבבת ואז מעלה את הטמפרטורה.
ואני מתרכך ומשתנה, מרגיש את המרינדה חודרת לתוכי.
עמוק.  
הופכת לחלק בלתי נפרד ממני. 
יוצרת אני חדש. 
דומה, אבל גם אחר ושונה.
וכל שאני רוצה זה שגבירתי תניח אותי בצלחתה, תנגוס בי.
ותחייך. 

יש משהו משעשע בזה שלהיות נשלט אומר קודם כל שליטה עצמית.
אמצע ליל קיץ, אני מתהפך ולא מצליח להרדם.
אני מת לשחזר בדמיון רגע איתה ולגעת בעצמי, כי אני יודע שזה יעזור לי להרדם.
אבל לא ביקשתי אישור ואנחנו באמצע הלילה וגבירתי נמה.
אז אני שולט בעצמי ועושה את עצמי גלגל שווארמה.
עד שאני נרדם.

אין הנחתום מעיד על עיסתו.
אבל, אם היתה אולימפיאדת דמיון, אני הייתי שילוב של קארל לואיס ומארק שפיץ.
הייתי חוזר הביתה במטוס נפרד, בגלל משקלן של המדליות.
ראש הממשלה והנשיא היו בשיחה ממתינה, כי אני הייתי מדבר קודם כל עם גבירתי.

לגמרי במציאות, אני כורע למרגלות גבירתי.
זה זמן שאני חושב ועורג אליהן.
לילות שלמים שאני מתהפך ומדמיין אותן.
וככל שאני טוב בדמיון, דבר שאדמיין לא יתקרב ליופיין במציאות.

על כפות רגליה נכתבים שירים ופואמות.
אבל אף אחד מהן לא ישווה ליופיין במציאות, למודעות הלא מצטנעת ולא מנסה לנקר עיניים. 
שוקיה חמודות כל כך שאני משתוקק לחבקן בכל יום והן נמצאות עכשיו מרחק נגיעה משפתי. 
לעסות את רגליה, זה עונג עילאי, הלוואי והייתי יכול לעשות זאת כל יום, רוב היום. 
ועם זאת, ברגעים כאלו הייתי מוותר על שלום עולמי תמורת האפשרות לנשק אותן.

אבל, גבירתי אוסרת עלי ואני צריך לשלוט בעצמי.
כמה קרוב, ככה מנוע. 

אכזריות יכולה להיות משעשעת.
וגבירתי היא אכזרית.
אכזרית משועשעת.

תמיד זה מורכב, תמיד יש אבל.

כי היא הכל, חוץ משולטת חד מימדית.

לדבר איתה בצורה חופשית, אבל לא לשכוח את הפרוטוקול.

להרגיש בנוח, אבל להיזהר להרגיש בנוח מידי.

לא להיות אומר הן אוטומטי.
להתווכח איתה לפעמים ולהגיד לה את דעתי. 
אבל לזכור שרק בצורה שהיא דורשת.  

(ואז ברוב המקרים גם להודות שהיא צודקת.😉)

לדעת שהיא חברה ולא לשכוח לרגע שהיא הגבירה.
לדעת שאפשר לבקש, לזכור שצריך לבקש. 

להיות שלה זה מורכב.

אבל זה קודם כל נעים.

ידעתי שתבוא פלישה והתכוננתי אליה.
בניתי חומות של הגנה, קווים של ביצורים.
תכננתי תוכנית חומש, היו גם אימונים.
הייתי מוכן.

ואז את הגעת ובמגע אחד שלך ריסקת את כל החומות.
תוכניות ההגנה נשכחו והאימונים כאילו לא היו.
במגע אחד הכנעת אותי ללא תנאי .
ואני בעיניים מכוסות נותן בך מבט המום ומתחנן.
להפסיק ולעולם לא.
התמכרתי אלייך.
ואת,  שנצחונך לא היה מוטל לרגע בספק,
נוגעת קצת ועוד קצת.
מביטה בי, מתענה ומתענג.
ומחייכת.

ואת אומרת:

"אתה מגזים כרגיל ולא עשיתי שום קסם.
סתם עברתי בסביבה ואספתי צעצוע פרוותי שהיה זרוק על השביל.
ושיפצרתי אותו.
טיפה."