דוב(ר) ההרמון

גבירתי יושבת על ספת העור מולי, רגליה מונחות עלי.
בטבעיות מעוררת צמרמורת, היא מניחה, מזיזה ולוחצת. 
קוראת מייל בטלפון ולא נותנת בי מבט.
משל הייתי חלק אינטגרלי ופרוותי מהכורסה .
האצבעות שלה נוגעות במסך בצורה שיחודית רק לה.
יש לה דרך יפה, סקסית וקלאסית להקליד במסך. 
 
אני מנצל את ההזדמנות לגנוב מבט ולהקליט את הרגע מבלי שתגיד לי "דובי אתה בוהה".
למרות שברור לי שהיא יודעת בדיוק מה אני עושה.
למגע רגליה אני נשנק, נלחץ ובעיקר נפעם. 
כל כל טבעי ויפה הוא הרגע, כמעט כמו רגליה היפות.
עד שהוורבליות שלי נעלמת ואני נאלם.
אני לא גאה בזה והיא לא אוהבת את זה.
אבל, בניגוד אליה, אני מתקשה לנהוג בטבעיות בסיטואציה הזו. 
וככל שטבעי לה יותר, היא מרטיטה ומרטיבה אותי יותר. 
כי היא הכי סקסית כשנוח לה. 

כל שאני רוצה זה למלמל מילות סגידה ותפארה. 
ואני יודע בדיוק מה יקרה אם אגזים, לדעתה. 
ויש לי נטיה כזו. 
אז אני מביט בה בעינים שמחות ועצובות גם יחד.
מאושר לחוש אותה ולא יכול שלא להצטער שלא הבאתי איתי גם כמה דליים.
כל כל הרבה כריזמה וסקסיות נוטפות ממנה אל הרצפה.
שמדובר בפשע שאני לא אוגר אותן. 🤗

אבל אני שירותי ואגואיסט גם יחד. 
ואני יודע כמה אתגעגע לרגע הזה וכמה אתענג עליו.  
שגם בשביל מליון יורו אני לא קם. 

בונוס:

אילוסטרציה של מה שאני רוצה להגיד כל יום,  אלמלא גבירתי היתה אומרת לי להרגע. 

יש לי חבר.
והוא חכם, משכיל, מעמיק וגיבור.
ולא סתם גיבור.
למרות שהוא יותר רן השברן מיובל המבולבל, הוא גרסת המציאות של "הגיבור שבא לעזור."
ואיזה כיף למי שהוא אוהב.  
 
יש לי חבר.
והוא לוחם, אכפתי וטוב לב.
(למרות שהוא מאיים לפרק אותי פעם ביומיים. גם זה רק כי הוא עסוק בשאר הזמן).

גבירתי טוענת שהוא חתיך.

למרות שהיא כמעט תמיד צודקת, פה אני לא מסכים איתה. 

אני נמשך הרבה יותר ליופי שלה.

(ונראה לי שהסתבכתי עכשיו עם שניהם. :-)  ) 

הוודאות היא הנפגעת הכי קשה מהקורונה.

למעשה, עד להודעה חדשה, עליה השלום.

אז חשבנו שסיימנו עם הקורונה ושהוודאות שבה לחיינו, והנה אנחנו חיים את הסרט מחדש, ודומה שבחגים ישוב הדוד סגר, או כמו שכולם אומרים לי:  "רק אל תשיר מהמרפסות (או בכלל)".

הימים לפני שאני פוגש את גבירתי הם ימים של התרגשות אין קץ, אבל מי שנכווה ברותחין הרי נזהר בפושרים, ובמקרה שלנו זה היה חם מאוד, עד יממה לפני המפגש הוא היה מוטל בספק גדול.

הוודאת, מי יגול עפר מענייך?

את כל הימים של ההתרגשות שנמנעה ממני, דחסתי לשעות הלילה ולשעות הבוקר המוקדמות של יום המפגש.

ההתרגשות, ההנאה מהמקלחת שלפני, הזינוק מהמיטה -  יותר מידי זמן חיכיתי ועדיין הספק והחשש קיננו.

לא אטען שאני קומיקאי, אבל בקרב אלו שמכירים אותי רווחת הסברה שאני אחד שיכול להצחיק ולהחזיר רפליקות משעשעות.

כתבתי על זה בעבר: כשאני עם גבירתי, כאילו מישהו מכניס את האני הקליל למחסן ומוציא את הגרסה חמורת הסבר לטייל.

יש לכך סיבה מתקבלת על הדעת: לשרת את גבירתי זה עניין רציני! :)

אבל יש עם הסיבה הזו בעיה אחת גדולה – גבירתי רוצה את רוסו הקליל ולא את פקיד השומה הרציני, היא אף טוענת שאני רובוטי קצת.

מאוד רציתי להצחיק אותה וחששתי שפקיד השומה יופיע, אז קניתי תחתון מצחיק.

הוא חיכה, כמעט כמוני, לרגע שבו יפגוש את גבירתי ויזכה לתהילת עולם. היתה לי תוכנית ברורה ומדוייקת איך אני חושף אותו בפניה.

רק דבר אחד לא לקחתי בחשבון:  אין טעם לתכנן תוכניות להפתעה כשמדובר בגבירתי. היא שולטת ברמ"ח אביריה (היפים), וליד מה שקורה לתוכניות שלי כשאני מולה, רכבת ישראל היא מופת של דיוק.

היא פקדה עלי להתפשט כשהיא מצאה לנכון, ומר תחתון לא עשה את הכניסה הגדולה. 

אבל צחוק היה.

לא בדקתי עם התחתון, אבל לדעתי היה שווה לו להגיע מסין בשביל כזו תהילת עולם.

גבירתי פקדה עלי לעצום עינים, ובדאגה כמעט אימהית שאלה האם אני רוצה מסכת עזר. עניתי בשלילה, טועה לחשוב שמדובר בעניין  שיש לי פררוגטיבה להחליט לגביו.

מוסכתי. כי היא רצתה. כמה פשוט...

סומא באפילה, עשיתי דרכי אליה, מנסה לא להתנגש בקירות (לא ראיתי אותה, כאמור, אבל אני מכיר את בעלתי - היא חייכה כשכן התנגשתי כמעט).

שימשתי כמתלה אנושי אז מצאתי לנכון לשיר "I'm  Susie Surprise", שירה שזיכתה אותי בסטירה אימתנית (אמרו לי לא לשיר בכלל או לא?) ואחריו צחוק מתגלגל ומתוק של גבירתי. מזמן לא שמעתי אותה צוחקת ככה.

כמה הייתי משלם כדי לראות אותה צוחקת , אבל האישה האכזרית הזו מנעה ממני את הרגע (שלא היה נולד, אלמלא הייתי מכוסה עיניים.... )

באתי בשביל צחוקה, בשביל הנאתה, אז לרגע אחד מתוק הרגשתי מוצלח ושימושי.

צילמה באומנות: גבירתי. אני בתפקיד המתלה.

וזה לא היה הדבר היחידי שבאכזריותה היא מנעה.

אני קצת סוטה, אז יותר מכל רציתי לנשק את רגליה ולחבק אותן, והיא ידעה זאת.

ולכן מנעה זאת ממני. (הגיוני לגמרי).

זה הטריף אותי: אחרי כל כך הרבה זמן שאני משתוקק להשתטח אפיים ארצה ולנשק את רגליה, הנה הן פה, ממש לידי, הושט שפתייך ושק להן.

אבל היא החוק והחוק אוסר. (אוף!)

החוק גם אוסר עלי לדבר בטון הגבוה שאני מגיע אליו באופן בלתי רצוני כשאני איתה. היא איימה בחינניות שתפסיק לעשות את מה שעשתה באותו הרגע - וזה היה מגרה - אם גובה הקול שלי ישתנה אפילו לשניה. אז הייתי בשליטה עצמית מוחלטת (לפחות באזור מיתרי הקול), שזה די מצחיק עבור מישהו שהוא נשלט.

אני קצת מרים לעצמי, אבל אגיד שאני לא רע עם מילים, ובכל זאת, טרם נכתבה או הומצאה המילה שתתאר את המגע שלה, כך גם כשהשפתיים שלי פוגשות את עורה. 

שלא לדבר על רגעי הקסם כשידיה נוגעות בי.

אני מחשב נפשי לעוף ואני רוצה להגיד לה, ולחבק אותה, ולצאת מדעתי, ולהכנס אליה שוב -  וזו אקסטזה מטורפת של עונג, רצון ומניעה.

כשהיא נוגעת בי, אני רואה את האור.

ואני רוצה את האור הזה עוד ועוד.

שעות אח"כ אני מנסה להבין מה קרה ואיך בדיוק קרה. 

ערימה של משימות דחופות מונחת מולי, ואני מבין שלא אצליח להתקרב אליה לפני שאחזיר את האנדרלין המשתולל למחסן של המתנה למפגש הבא. 

 פעם גבירתי שאלה אותי: "מה היית רוצה שעוד יקרה?",חשבתי ארוכות ועניתי לה שאני לא יודע.

עכשיו ברור לי יותר: אני לא יודע מה, אבל אני רוצה שזה יקרה איתה, בדיוק כפי שהיא רוצה ומתכננת.

אני רוצה  לשמוע אותה צוחקת ולהרגיש את העייפות המאושרת, את הריחוף ואת האדרנלין שמחליף לי את הדם, כשאני איתה.

וחוץ מזה - אני רוצה שוב להיות ה*Susie Surprise שלה. 😊

*אבל לא רובוט. 

בלילות ממש טובים, אני חולם עליה.

אתמול סיפרתי לגבירתי שחלמתי עליה ותיארתי את שחלמתי, היא אמרה ובצדק, שזו סיטואציה שהתרחשה בעבר.

אני אדם מאמין, אני יודע שלא בכל אנחנו שולטים.

אפשר להתווכח על כמה בשליטתנו וכמה בשליטת בונה עולם.

אבל אני פחות במצב רוח לזה.

אבל בכל מה שניתן לשליטה, אני שמח לתת לגבירתי את המושכות.

גם בחלומות שלי. מתברר.

להיות שלה זה כמו נסיעה ברכבת שדה. 

רכבת השדה נוסעת בין הרים ובין סלעים. 

נסיעה מרהיבה ושקטה, עם נופים עוצרי נשימה. 

ובדיוק כשאתה מתמכר לנוף ולנסיעה וחושב שאתה ברכבת רגילה, קופצת ההפתעה. 

רוב השיחות של גבירתי ושלי הירככיות לחלוטין.

יש בהן, גם פרוטוקול ברור. 

ועם זאת, רובן יומיומיות, על החיים ובכלל, נטולות הקשר בדמס"י, בטח שלא מיני. 

גבירתי מאפשרת לי להביע דעתי, לעיתים גם אחלוק על דעתה ואתווכח (וברוב המקרים אודה שהיא צדקה). 

היא יודעת בדיוק מה קורה בחיי ואני בחייה. 

ואז, כשאני כמעט שוכח מהעניין, היא שולחת לי אימוג'י של מנעול ואומרת שזה ציווי. 

ואני הולך להנעל. 

להיות שלה זה לשכח את היכולת שלה לנעוץ, מטאפורית, את עקב נעלה על צווארך ולהזכיר לך את שאתה צריך לעשות ולא עשית. 

והיא כ"כ צודקת, שאין לך אלא לקבל את החרפה בהכנעה. 

היא צודקת רוב הזמן, אבל כשהיא רוצה, יש לה דרכים אכזריות להיות צודקת. 

להיות שלה זה לחיות בעולם שבו יש לה את השליטה למתגים ולמפסקים של הנפש שלך. 

קצת כמו להיות בחדר עם תאורה רגילה ואז בלי התרעה או יכולת חיזוי, יכבו האורות, יפתחו עליך ספרינקלרים.

והיא יודעת מה זה עושה לך והיא נהנית מכך שאתה תחשוב שעות על מילה או שתיים שזרקה. 

אנחנו ממשיכים ומדברים ומספרים והיא חכמה ומבינה ולומדת מהר ומשתלטת מהר  בהבנה של נושאים אותם לא הכירה ואנחנו נוסעים בין גאיות ועמקים.

וקצת אחרי שאשכח את שדוניותה וארגיש בנוח שוב יוצאת שדה. 

להיות שלה, זה לאהוב את השגרה ולקפוץ בבהלה כשהיא מחליטה.

להתמכר לשיחה איתה ולהזקף במתח כשהיא רוצה. 

להיות שלה, זה מרגש.

ולנטיין היה אנטישמי, או לפחות לא יהודי. 
אז אנחנו אמורים לחגוג אהבה בטו' באב, שהרי כמו שהיו אומרים פעם, זה ישראלי (או לפחות יהודי), זה כחול לבן וזה שלנו. 
רק שמבט מעמיק על מקורותיו של טו' באב הופכות אותו ליום קשה למי שנמצא בצד הפמדומי. 
בנות ירושלים היו שואלות בגדים לבנים, מחוללות בכרמים ומפתות בכך את הבנים של שבט בנימין לקחת אותן לאישה. 
ולנטיין היה אנטישמי? טו' באב היה מיילדום. 

ולכן ועל מנת לתקן את המעוות, אני מבקש לחולל בפנייך, גבירתי.
בכרם או ביקב, בכפר או בקרת, רק תבחרי בגד שאלבש.

אני בתוך כלוב, שתלוי על וו.
מתנדנד.
את הכלוב הזה אליו הכנסת אותי, את בנית.
ואת זו שקובעת בו את החוקים. 
רק את שולטת בו.
ברצונך את מניעה ומזעזעת אותו, וברצונך מלטפת.
מגדילה ומקטינה, מחממת ומקפיאה.
והכל נהייה כדברך. 
ואני אוחז בסורגיו של הכלוב, מביט בך ומבין: יותר מאשר הכלוב תלוי על וו, אני תלוי בך.

את מביטה בו מרחוק.
ברכושך שבכלוב התלוי.
את מתקרבת והוא נדרך, ונותן בך מבט מעריץ.
את מחיכת, יודעת שגם אם "תשכחי" את דלת הכלוב,  הוא לא יברח.
אלא, יצא ממנו מיד וייפול שדוד לרגלייך, יתחנן לחבק ולנשק אותן.
יודה לך שהוא שייך לך.

אני זקוק לך ואני יודע שאת יודעת זאת.
ממתין בדריכות ובתקווה, שתדרשי ממני דבר מה.
העיקר לעשות למענך.
אם את רק היית אומרת, הייתי רוקד ריקודי בטן או שר, כי אין בזיון בלעשות עבורך. 
אבל את מכירה אותי ויודעת שעדיף לך שלא. 
אני מביט בך, בעיניים כלות, מעריץ ומתחנן.  .
מבט שכל כולו אומר "אנא, גבירתי, עשי בי שימוש.
עשיני כלי לחיוכך."

את מדברת איתו והוא לא טיפש, לפעמים אפילו חכם בצורה קצת מפתיעה.
ואת מחייכת, נעימה לך המחשבה שהוא בכלוב שלך.
ואת יודעת שעבורך הוא לומד.
למענך הוא ישתפר ויעשה. 
הכל. 
את שהוא אוהב ואת שהוא פוחד.
כי החיוך שלך, זה האוויר שהוא נושם.

מלבד להחיות את הלב והנפש שלי, גבירתי מחייה גם את השפה העברית בצורה שלבטח היתה גורמת לאליעזר בן יהודה להתגאות.
לא זו בלבד שלקחה ערס פוחז כמוני ולימדה אותו לפסק (ולא את רגליו), אפילו בוואטסאפ, עם חבריו הערסים הפוחזים שלא מבינים "מה קרה לרוסו?" 
הרי שערב אחד, באלילות לשונית היא הודיעה לי שאני עליל.

גבירתי ורבותיי, אני רוצה להכריז שמדובר בגאון. 
גם שם תואר, גם כינוי וגם כל כך מדוייק שאני לא יכול להפסיק לחשוב על כך (ולהתחרמן). 
 

לילה.

אני מותש ועצבני.
כאן אולי המקום לציין שמבין שנינו, עלי עבר יום מלבב יותר.
אנחנו משוחחים ואז גבירתי אומרת דבר מה.
הערה קטנה, שהיא מחמאה גדולה ובעיקר מרגשת.
והכל, אבל ממש הכל, נראה הרבה פחות גרוע וקשה.
ואני כבר לא מותש והרבה פחות עצבני.
ולפתע יש לי כח להמשיך.
 

בחזיתו של הבלוק על ספסלי עץ יושבות הנשים, שחות ביניהן ומביטות בצאצאים שלהן ואחרים שמשחקים.
הבנות רודפות ושובות את הבנים שבורחים מהן. לך תבין את המשחקים היום ומי יהפוך לקוח של הכלוב בעתיד.

זה ערבו יום קיץ, והנשים ישובות על הספסלים במיטב שורטיהן, לרגליהן המילה האחרונה של  הוואינס. 
הן מסכלות רגליהן ושחות זו עם זו. 
שכונה. 

אני נותן בהן מבט קצר וחושב לעצמי שפעם הייתי מגניב מבט לרגליהן, מחפש שם עדויות שונות (ודי מטופשות) להיותן שולטות. 
הרי סטטיסטית מישהי מהן שולטת . 
היום, אני בעיקר רואה שלוכיות חמודה על הספסלים. 
אין פה התנשאות כלפי עדת השלוכים, שהרי  בבסיסי אני "די" שלוך. 
ובהערה מוסגרת גם אגיד שיש גם משהו מחרמן בלהיות נשלט על ידי שלוכית, לפחות ככה חשבתי פעם. 
ושבכלל, אין שום רע בלשבת על הספל עם שורטס/פיג'מה והוואינס עם לק ג'ל.  


התרכשותי לגבירתי השתיקה בתוכי את נציג הלשכה המרכזית לסטטיטיקה, זה שמחפש סימנים.
אבל יותר מכך, התרכשותי גרמה לי להפנים שזה אחרת כשאתה מעריץ את חוכמתה וטוב ליבה של השולטת שלך. 
מאוחר יותר, כשהיא אומרת "מממ" על איזה הערה מתרפסת שלי, זובי מתרומם (באופן חסר טעם) כי הוא  יודע שבמוחה החריף ה"מממ" הזה אומר שמשהו מתבשל. 
 והוא ואני כל כל שמחים ומפחדים. 

ותוך שאני הולך בלי להשקיע מבט בחבורת הנשים, אני חושב על גבירתי ועל הקלאס שלה. 
ויודע שאין סיכוי שהיא תשב בגינתו של בלוק או פרוייקט, עם הוואינס. 
בטח שלא עם שורטס, השם ישמור. 
לגבירתי יש קלאס. 
בין השאר. 
ולידו כל השאר נראה חיוור.