הוודאות היא הנפגעת הכי קשה מהקורונה.
למעשה, עד להודעה חדשה, עליה השלום.
אז חשבנו שסיימנו עם הקורונה ושהוודאות שבה לחיינו, והנה אנחנו חיים את הסרט מחדש, ודומה שבחגים ישוב הדוד סגר, או כמו שכולם אומרים לי: "רק אל תשיר מהמרפסות (או בכלל)".
הימים לפני שאני פוגש את גבירתי הם ימים של התרגשות אין קץ, אבל מי שנכווה ברותחין הרי נזהר בפושרים, ובמקרה שלנו זה היה חם מאוד, עד יממה לפני המפגש הוא היה מוטל בספק גדול.
הוודאת, מי יגול עפר מענייך?
את כל הימים של ההתרגשות שנמנעה ממני, דחסתי לשעות הלילה ולשעות הבוקר המוקדמות של יום המפגש.
ההתרגשות, ההנאה מהמקלחת שלפני, הזינוק מהמיטה - יותר מידי זמן חיכיתי ועדיין הספק והחשש קיננו.
לא אטען שאני קומיקאי, אבל בקרב אלו שמכירים אותי רווחת הסברה שאני אחד שיכול להצחיק ולהחזיר רפליקות משעשעות.
כתבתי על זה בעבר: כשאני עם גבירתי, כאילו מישהו מכניס את האני הקליל למחסן ומוציא את הגרסה חמורת הסבר לטייל.
יש לכך סיבה מתקבלת על הדעת: לשרת את גבירתי זה עניין רציני! :)
אבל יש עם הסיבה הזו בעיה אחת גדולה – גבירתי רוצה את רוסו הקליל ולא את פקיד השומה הרציני, היא אף טוענת שאני רובוטי קצת.
מאוד רציתי להצחיק אותה וחששתי שפקיד השומה יופיע, אז קניתי תחתון מצחיק.
הוא חיכה, כמעט כמוני, לרגע שבו יפגוש את גבירתי ויזכה לתהילת עולם. היתה לי תוכנית ברורה ומדוייקת איך אני חושף אותו בפניה.
רק דבר אחד לא לקחתי בחשבון: אין טעם לתכנן תוכניות להפתעה כשמדובר בגבירתי. היא שולטת ברמ"ח אביריה (היפים), וליד מה שקורה לתוכניות שלי כשאני מולה, רכבת ישראל היא מופת של דיוק.
היא פקדה עלי להתפשט כשהיא מצאה לנכון, ומר תחתון לא עשה את הכניסה הגדולה.
אבל צחוק היה.
לא בדקתי עם התחתון, אבל לדעתי היה שווה לו להגיע מסין בשביל כזו תהילת עולם.
גבירתי פקדה עלי לעצום עינים, ובדאגה כמעט אימהית שאלה האם אני רוצה מסכת עזר. עניתי בשלילה, טועה לחשוב שמדובר בעניין שיש לי פררוגטיבה להחליט לגביו.
מוסכתי. כי היא רצתה. כמה פשוט...
סומא באפילה, עשיתי דרכי אליה, מנסה לא להתנגש בקירות (לא ראיתי אותה, כאמור, אבל אני מכיר את בעלתי - היא חייכה כשכן התנגשתי כמעט).
שימשתי כמתלה אנושי אז מצאתי לנכון לשיר "I'm Susie Surprise", שירה שזיכתה אותי בסטירה אימתנית (אמרו לי לא לשיר בכלל או לא?) ואחריו צחוק מתגלגל ומתוק של גבירתי. מזמן לא שמעתי אותה צוחקת ככה.
כמה הייתי משלם כדי לראות אותה צוחקת , אבל האישה האכזרית הזו מנעה ממני את הרגע (שלא היה נולד, אלמלא הייתי מכוסה עיניים.... )
באתי בשביל צחוקה, בשביל הנאתה, אז לרגע אחד מתוק הרגשתי מוצלח ושימושי.
צילמה באומנות: גבירתי. אני בתפקיד המתלה.
וזה לא היה הדבר היחידי שבאכזריותה היא מנעה.
אני קצת סוטה, אז יותר מכל רציתי לנשק את רגליה ולחבק אותן, והיא ידעה זאת.
ולכן מנעה זאת ממני. (הגיוני לגמרי).
זה הטריף אותי: אחרי כל כך הרבה זמן שאני משתוקק להשתטח אפיים ארצה ולנשק את רגליה, הנה הן פה, ממש לידי, הושט שפתייך ושק להן.
אבל היא החוק והחוק אוסר. (אוף!)
החוק גם אוסר עלי לדבר בטון הגבוה שאני מגיע אליו באופן בלתי רצוני כשאני איתה. היא איימה בחינניות שתפסיק לעשות את מה שעשתה באותו הרגע - וזה היה מגרה - אם גובה הקול שלי ישתנה אפילו לשניה. אז הייתי בשליטה עצמית מוחלטת (לפחות באזור מיתרי הקול), שזה די מצחיק עבור מישהו שהוא נשלט.
אני קצת מרים לעצמי, אבל אגיד שאני לא רע עם מילים, ובכל זאת, טרם נכתבה או הומצאה המילה שתתאר את המגע שלה, כך גם כשהשפתיים שלי פוגשות את עורה.
שלא לדבר על רגעי הקסם כשידיה נוגעות בי.
אני מחשב נפשי לעוף ואני רוצה להגיד לה, ולחבק אותה, ולצאת מדעתי, ולהכנס אליה שוב - וזו אקסטזה מטורפת של עונג, רצון ומניעה.
כשהיא נוגעת בי, אני רואה את האור.
ואני רוצה את האור הזה עוד ועוד.
שעות אח"כ אני מנסה להבין מה קרה ואיך בדיוק קרה.
ערימה של משימות דחופות מונחת מולי, ואני מבין שלא אצליח להתקרב אליה לפני שאחזיר את האנדרלין המשתולל למחסן של המתנה למפגש הבא.
פעם גבירתי שאלה אותי: "מה היית רוצה שעוד יקרה?",חשבתי ארוכות ועניתי לה שאני לא יודע.
עכשיו ברור לי יותר: אני לא יודע מה, אבל אני רוצה שזה יקרה איתה, בדיוק כפי שהיא רוצה ומתכננת.
אני רוצה לשמוע אותה צוחקת ולהרגיש את העייפות המאושרת, את הריחוף ואת האדרנלין שמחליף לי את הדם, כשאני איתה.
וחוץ מזה - אני רוצה שוב להיות ה*Susie Surprise שלה. 😊
*אבל לא רובוט.
