דוב(ר) ההרמון

1.
"דובי, זה כי אתה סוטה", מזכירה לי גבירתי מזמן לזמן. 
אבל כמו שזה שאתה פראנואיד לא אומר שלא רודפים אחריך,זה שהיא מזכירה לי לא אומר ששכחתי. 
אני סוטה, אני מודה וזה נוכח עמוק בחיים שלי. 
אני פה כי אני סוטה  ועם זאת, פה אני פחות סוטה.
כי רובכם הרי קצת סוטים. 

.  

2. 
יש בגבירתי משהו ממכר ואני ללא כחל ושרק אודה שהתמכרתי. 
כה התמכרתי, עד שיום שבו לא באמת דיברנו הופך ליום שחור-לבן, אבל שחור לבן כמו בטלויזיות של פעם-שזה אפור לבן. 
בערבו של יום כזה, לא יכולתי שלא לחשוב על כך שעלי ללכת להתעורר בכל יום כמו היה זה היום הראשון שאני שלה וללכת לישון בלילה כאילו מדובר בלילה האחרון שאני שלה נחוש להלחם על מקומי.
זוכר להעריך את הרגע. 

3. 
בבדיחה מזוקנות אחת המזוכיסט מתחנן לסאדיסט "אנא הצלף בי" והסדיסט אומר "לא".
גבירתי אכזרית. 
לא אכזריות ברוטלית, אלא אכזריות חכמה. 
מודעת לכוחה, לא מתייפיפת ויודעת כמה אני רוצה להעריף עליה. 
ולרוב היא לא מסכימה לקבל. 
אכזרית שכזו. 

4. 
מחוץ להוויה הבדסמית מדובר באחת הנשים הכי מרשימות שפגשתי.
הייתי מוריד את "אחת ה", אלמלא זה היה מסבך אותי איתה. 
היא האדם ש(כמעט) כולם רוצים להיות איתו. 
זו שמבקשים להרוויח זמן איתה. 
זו שרוצים לקבל ממנה חיבוק וחיוך.
זו שמקשיבים כשהיא מדברת. 
 

5. 
ואז אני מבין, שמלבד היותי רכושה ומלבד תשוקתי העמוקה לזרוק את עצמי למרגלות רגלייה היפות וכמיהתי לנשק אותן,  בכל מה שקשור אליה- אני לא סוטה.
 

והשיר הזה, כל כך יפה ויש בו כל כך הרבה שורות שכאילו נכתבו עליה.  

אלוהים. 
אני מאמין גדול באלוהים, לא שומר יותר מידי מצוות, אבל מאמין. 
ובעיקר אסיר תודה על שזיכה אותה להיות עטוף באנשים טובים ויפים. 
שגם במקום שיכל להיות הכי פגיע הוא ידע להפגיש אותי עם מי שלא יפגע בי.
שגם כאשר העביר אותי בדרכים קשות, הוא זכר להופיע ברגע הנכון ולהציל אותם ואותי
שכאשר כמעט ואיבדתי את האמון בי, הוא הצליח לגרום לי להיות מצחיק ברגע הנכון, עד שגבירתי החליטה לקחת אותי. 

האלילה.
זה קרה באחת השיחות הראשונות שלי ושל גבירתי.
סיפרתי לה על העבר שלי ועל השולטת הקודמת שלי.
קראתי לה אלילה.
היתה לנו מערכת יחסים מאוד ארוכה ויותר מכך, מיוחדת.
גבירתי הקשיבה, התעניינה, שאלה ואז חקרה האם אני מצוי איתה בקשר.
השבתי שכן, אם כי רופף מאוד.
גבירתי לא אהבה את התשובה.
ולא, לא בגלל שרצתה שאנתק אותו, אלא כיוון שאמרה ובצדק, שהיה לאישה היקרה הזו חלק משמעותי בחיי ושמן הראוי שאדרוש בשלומה בצורה יותר סדירה.
באחת היא גרמה לי להרגיש לא בסדר ובצדק, כי היא צדקה ואני לא הייתי בסדר.
וגם אם היו לי תירוצים , לא היתה סיבה אחת נכונה.
היא הציבה בפני מראה וממנה נצבה אמת קשה וקשה יותר להתוודות בכך.
בזכות גבירתי, הכנסתי לעצמי ליומן תזכורת קבועה לבדוק מה שלומה.
וכך עשיתי.

מקום לדאגה.
לפני מספר ימים השולטת הקודמת  לא השיבה להודעה שלי.
כיוון שאני יודע שמצבה הרפואי בשנתיים האחרונות לא משובח, זה הטריד אותי.
האדם היחידי שיכולתי להתייעץ איתו היה גבירתי.
היא הקשיבה, שאלה, התעניינה ואז עצה את עצתה המצויינת.
אחריה הצלחתי להתעדכן במצבה של השולטת הקודמת.
בזכות גבירתי. 

לתת ולקבל.
גבירתי קנתה לי מתנה ולא זו בלבד, גם דאגה שאנטי יעביר לי אותה.
לא ברור איך ואין הרבה הסתברות שזה יקרה, אבל גם השולטת הקודמת היתה קונה לי מידי פעם מתנה.
המתנה שקיבלתי מגבירתי היתה לחלוטין לא בדסמית, אלא כזו שאני עושה בה שימוש יום יומי.

{במאמר מוסגר אגיד שבעולם סביר, זה שגבירה קונה לנשלט שלה מתנה מידי פעם, לא היה אמור לפתוח מהדורות חדשוט.
בדיוק כשם שזה שהנשלט קונה לגבירתו מתנות זה מתקבל על הדעת, לא מתוך דרישה או פקודה, רק מתוך רצון גדול ואמיתי, ביחסים בין בני אדם עסקינן, בכל זאת.
ואיכשהו זה פחות קורה, יש שיטענו שמדובר בהיצע וביקוש.}

אבל לא בזה רציתי להתמקד, אלא בעובדה שהמתנה שקנתה לי היתה כזו של אחת שמכירה אותי ויורדת לפרטים, שגם כאלו שמכירים אותי שנים לא תמיד מבחינים בהם. 
המחשבה שהיא השקיעה בה, הופכת את המתנה הזו לכה חשובה ויקרה לי.
חוץ מזה שבכל פעם שאני משתמש או רואה את המתנה, אני חושב על גבירתי.
שהיא היא המתנה הכי יפה.

אלוהים נתן לי במתנה. 

קצת אחרי שכתבתי את הטקסט והנחתי לו להתבשל בוורד, פתחתי את היוטיוב.
והפעלתי.
כשעדן אלנה התחילה לשיר התפרקתי קלות.
כמעט כל מה שנאצר פרץ.

היא גבירתי והיא שולטת נפלאה.
השליטה שלה נמצאת באוויר, תמיד.
כמו תדר שנמצא סביבי.
נוכח במחשבות שלי, בפרוטוקול ובשיחות ביננו.
ובמקביל, כמעט בלי קשר להיותה שולטת, היא גם חברה נפלאה.
(כמעט, כי היא תמיד שולטת.)  
שולטת מספיק בטוחה, לספר מה מפריע לה ולתת לי להקשיב.
ואז להקשיב לי ולמה שמפריע ומתסכל בחיים שלי, כחברה.
והתדר הבלתי נראה של השליטה מתקיים כל הזמן.
ואיתו גם החברות המשולשת.
שלה, של אנטי ושלי.
חברות משולטת.

כשהייתי שעיר, היתה פרסומת לhead and shoulders  עם הסלוגן הגאוני
"you will never have second chance for first impression ", הרבה מיים זרמו במקלחת מאז ואני צורך הרבה פחות שמפו ל head  והרבה יותר לshoulders , אבל את הסלוגן אני זוכר היטב.
מנעד רגשותי כלפי גבירתי, כמו בניין רב קומות, נבנה עם הזמן.
אבל יסודותיו  של אותו רב קומות רגשי, נוצקו (או שמא נצרבו בי), במהלך החודש הראשון.
באופן מפתיע, אני חוזר בתחושות שלי לא מעט אל אותו חודש.
חודש בו נצרבו בי תחושות, רגשות, מאווים ופחדים.

היא.

הרגע בו ראיתי לראשונה את גבירתי, היה רגע בו הציפורים הפסיקו לצייץ, מכוניות נסעו בשקט וכל יושביו המפונפנים של בית הקפה התפוגגו.
הייתי אומר שכינורות ניגנו, אבל זה היה צליל אחר ויפה.
 לא שמעתי כזה לפני או אחרי.
מאז, כשאני חושב עליה, לרוב עולה מולי דמותה הזקופה מהלכת בצורה בוטחת אל בית הקפה.
זאת גבירתי, זקופת קומה, בוטחת, מטופחת והליכתה מדוייקת וסקסית בו זמנית.
סקס אפיל מהפנט ומעודן.

מנהיגה.

על שאירע באותה שעה בבית הקפה כתבתי לא מעט.
יצאנו מבית הקפה, אישה, תיקה ורכושה.
היא הלכה (ועל הילוכה כבר כתבתי פואמות) ואני אחריה.
היום ראשון בחיי בחדשים, חיים שלעולם לא יהיו כשהיו.
בעיני רוחי, לרגע, היתה זו תהלוכת טריומף ברומי, הקיסרית הכובשת והשלל.
והשלל, הביט בגבירתו ובהילוכה הבטוח, נפעם.
גבירתי היא מנהיגה אמיתית, כזו שהולכים אחריה בעיניים עצומות.
כאשר היא דורשת ממני משהו, או משיאה לי עיצה, אני חוזר בעיני רוחי אל תהלוכת הטריומף ההיא ברחובה של עיר, אל הרגע המזוקק ההוא ואני יודע שאחריה אני רוצה ללכת.
היא המנהיגה האהובה שלי.

מלטפת וממכרת.

דקות אח"כ ואני עדיין תחת הלם ההתרכשות (לה), היא מושיטה אלי ידה ומלטפת את פדחתי ואני מתמכר למגע ידה.
נעים היא הגדרה מאוד לא מדוייקת לתחושתי באותו רגע בו העולם כאילו נעצר מעונג.
למעשה, כה התענגתי באותם רגעים, שגם אם היו אומרים לי שהסורים עברו את הגדרות ורק אם אבקש מגבירתי להפסיק את הליטוף הם יעצרו –לא הייתי שוקל זאת.
באותו רגע שמיימי, שלמרבית המזל לא כלל סורים, למדתי כמה נעים ליטופה.
כשהיא הפסיקה ללטף, היא אפשרה לי לבקש לנשק את ידה ואני גיליתי מקור חדש לעונג.
ברגעים האלו למדתי עד כמה כדאי לי להרוויח את ליטופיה ואת הזכות לנשק את כף ידה.
כאשר אני אומר או עושה משהו טוב וגבירתי אומרת לי דבר מה נעים, אני חוזר לרגע בו התמכרתי לליטופיה והפכתי ל hand fetishist .
אבל רק לשלה.

אסרטיבית.

בעודי מרגיש על עננים בדרכי הביתה, קיבלתי ממנה הודעה ואיתה דרישות לשינויים בפרופיל.
היא היתה חדה, קצרה, מדוייקת ומאוד מאוד אסרטיביות.
את הצד הקשוח שלה למדתי היטב בימים הראשונים, ימים בו היראה כלפי נבנתה.
היא ליטפה מעט, תיקנה והוכיחה הרבה, יורדת לפרטי פרטים ולא משאירה מקום לספק.
עבורי, זה היה קשה ומתסכל לעיתים, אבל היא עיצבה אותי ובעיקר לימדה אותי, שאצלה אין חיפופים או פירורים מתחת לשטיח.
ואני שייך לה וזה אומר-אצלה.

ואכזרית חמודה.

באחת הפעמים הראשונות בהן הייתי איתה, היא שאלה אותי על כאב.
אמרתי את האמת והיא שמעולם לא נמשכתי לכאב ושאני אקבל ממנה כאב באהבה, אבל מעולם לא פינטזתי על הצלפות.
והיא שלחה את ידה לפיטמתי וצבטה, מפעילה מעט כח והמון טכניקה שגרמה לי לכאב עמום שהלך איתי במשך יומיים וחצי.
בהם חשבתי עליה ועל אצבעותיה וזה היה כיף. 
בעיני אכזריות, בניגוד לסאדיזם ובעיקר פאתולוגי, זה שימוש במעט כח והרבה ידע על מנת להכאיב.
ולגבירתי יש אכזריות חמודה, כזו שיודעת למצוא את הרגע הנכון להשתמש בידע שלה.
למשל בידע שלה עלי ועל דברים שסיפרתי לה, או בתמונות שחשפתי בפניה.
כשהיא עושה זאת, אני חוזר לרגע בו צבטה אותי באומנות והעניקה בי כאב עמום ונעים.
הרגע בו למדתי ליהנות מהכאב.

אני חושב שכבר שמתי את השיר הזה, אבל לא בביצוע היפה הזה. 
ובכלל, הוא כ"כ מתאים שאקח את הסיכון. 

שוקולד, למשל.
ילדים אוהבים שוקולד.
את הגרסה שמסתובבת בחנויות, כן? 
במקור, השוקולד היה מרקחת מעץ הקקאו הטרופי שסייעה בריאותית, ככה טוענים, לבני המאיה.
ילד שיטעם את המוצר המקורי יקיא את נשמתו.

במובנים מסוימים, החיים שלנו היום הם שוקולד.
משהו שהיה בריא אבל פחות נעים, אז הוספנו לו כל מיני מרכיבים ומוצקים והפכנו אותו ליותר נעים לחיך וטעים, אבל הרבה פחות בריא.
למעשה לקחו תרופה והפכו אותה למקדמת של מחלות.
ילדים גם לא אוהבים קפה, הם אוהבים שוקו.

וככה, אנחנו אוכלים שומנים רוויים ולא צריכים לרוץ אחרי חיות כדי לתפוס את ארוחת ערב, או לרוץ בכדי לא להפוך לארוחת ערב של חייה אחרת.
הרבה יותר נוח ללכת לסופר, או אפילו פחות מזה למקרר, או למקפיא.
אם בעבר אם היית שמן היית טרף היום אנחנו, ואם נדייק אני, דובון.
אז ממציאים תחליפים כמו חדר כושר וג'וגינג, אבל בשביל זה צריכים משמעת עצמית.
אבל זה דיון אחר.

גם הקפה במקורו הוא בריא.
אבל לא במקרה החיך שלנו מתרגל אליו רק בגילאים מבוגרים.
וגם אז, לרוב, אנחנו דוחפים לו סוכר וחלב כדי להקהות את המרירות.
לא קל להתרגל לשתות קפה נטול סוכר או ממתיק אחר, חלב ושאר קצפות.
אבל  במידה ואתה מתמיד, מהר מאוד אתה מגלה שאתה לא יכול לחזור אחורה.
כי זה הדבר האמיתי.
ואתה מכור.

מרותה של גבירתי היא שוקולד, או קפה.
בגרסה המקורית.
נטולת תוספות של סוכר ושאר מרכיבים.

מי שרגיל למוצר התעשייתי ימצא את עצמו מתקשה בהתחלה, אולי גם נאבק.
מאבק טבעי, אבל לא חכם בעליל.
גם כי הסיכוי לנצח אותה שקול לסיכויים של מכבי חור בגרב מול ריאל מדריד ובעיקר כי ההפסד לה יהיה הקטן יותר.

מה שאתה תפסיד מלא להרוויח אותה, זה ההפסד האמיתי.

במקרה שלי, מהר מאוד גיליתי שהייתי זקוק לה ולמרותה המתוקה ולא ידעתי עד כמה.
רציתי שוקולד,  פינטזתי על טובלרון, הייתי מוכן אפילו שוקולד פרה וקיבלתי זרעיי עץ קקאו טרופי רגע אחרי הקלייה שלהם.
ועכשיו, אין סיכוי שארצה טוברלון וקפה נמס על חלב וסוכר.
בשבילי? רק הדבר האמיתי.
 

גבירתי היא אישה יסודית, רכושנית ואכפתית. 
כיוון שהיא כזו, אני פוחד להיות חולה. 
כי הדבר האחרון שאני רוצה זה להדאיג אותה.
או לשמוע ממנה נזיפה. 
והיא יודעת לנזוף. 
אז אני שומר על עצמי בריא, ככל האפשר.  

אבל, אם יש משהו שאני פוחד יותר מלהיות חולה, זה להשאר בלי סוללה בטלפון.
כי ניחא בריאות, זה קצת פורס מאז'ור, להשאר בלי מטען זו ככר רשלנות. 
רשלנות שאפשר להמנע ממנה. 
ולכן אוי ואבוי לי אם אתפס בלי סוללה, או מטען נייד. 

אבל מטען לנפש, אי אפשר לקנות. 
והנפש שלי נטענת מהזמן שלי איתה.
והזמן שלה הוא מצרך יקר ערך, כזה שלא קונים בכסף. 
הייתי משלם המון כסף, אם הייתי יכול להמציא זמן פנוי עבורה. 
הייתי מקים סטארט אפ, לו רק היה כיוון למוצר שכזה. 
לכן, יותר מאשר אני חושש מלהשאר בלי סוללה, אני חושש מיום בו לא הוטענה הנפש שלי.
יום בו לא דיברנו, הוא כמו חורף בלי גשם. 
וכל יום שבו הנפש שלי נטענת, הוא יום הרבה יותר טוב.

הלוואי שהייתי יכול להיות עבורה מה שהיא עבורי. 
הלוואי שהייתי יכול להיות רק קצת מטען לנפש. 
כי כל אחד צריך מטען. 
במקום להיות מה שהייתי רוצה להיות ולא אוכל, אני מנסה להיות עבורה. 
מה שהיא תרצה, לו אהייה.  

אני יושב בחדר אפוף עשן.
מצידו השני של השולחן העגול, גבירתי. 
היא שואפת מהסגיריה ונראית מודאגת. 
אנחנו משחקים פוקר. 
אחרי שהפסדתי כמעט את כל הזיטונים, בזיטון האחרון הצלחתי לנצח והנה עכשיו עומדת לצידי ערימה נאה של זיטונים. 
יש לי  straight flush ואני מחייך. 
אני שם את כל הזיטונים שלי על היד, בטוח בנצחוני.
והיא משווה ומוסיפה עוד כמות נכבדת, כמות נכבדת מאלו שיש לה.
"אבל, אין לי עוד" אני אומר והיא מחייכת, לוקחת שאיפה נוספת ואומרת "אז תתפשט " . 
אני יודע שזו הדרך שלה לנצח אותי, שהיא רוצה שאוותר, היא מבלפת זה ברור. 
בעבר היא בילפה וניצחה אותי כך. 
לא הפעם. 
אני מתפשט, מניח  את הבגדים על השולחן ומציג לראווה את הקלפים שלי.
עכשיו היא נראית ממש מודאגת, "יפה מאוד, דובון" היא אומרת "כל הכבוד, חשבתי שאצליח לנצח אותך, לא חשבתי שיש לך כזו יד" 
אני מחייך, שולח ידי לכיוון הבגדים והיא עוצרת אותי "עוד לא סיימתי דובון" היא אומרת. 
ומתחילה להניח את הקלפים על השולחן. 
והקלפים יפים כמעט כמו הידיים שלה ובכל קלף מחדש אני מבין לאן זה מגיע.
מבין שהיא הובילה אותי למקום בו ארגיש נוח, רק בשביל להנחית עלי את המהלומה.

רויאל פלאש על השולחן ואני מובס ונטול כל. 
"הייתי יכולה לנצח אותך כבר כשנשארת עם הזיטון האחרון שלך, אבל לא היה כיף. 
עכשיו תאסוף עבורי את הזיטונים שלי והבגדים ובוא אחרי" היא אומרת מועכת את הסיגריה למאפרה ונעמדת. 
אני אוסף את כל הזיטונים שלה מסדר אותם בקופסא, והולך אחריה. ערום. 
אני, בגדיי לשעבר והזיטנים, שלה. 
בחיים שמעבר לפנזטיה אין סיכוי שאשחק פוקר, אני שקוף מידי.
בטח שלא מול גבירתי.
אבל, ביחסים שלנו, אותם גבירתי מובילה, היא משחקת לא אחת עם הקלפים שיש לה. 
לפעמים תפזר ריחות משכרים שיגרמי לי, הרעב והצמא, לאבד את האינסטינקט הבסיסי שלי כנשלט.
היא יודעת בדיוק מתי אני מרגיש בטוח ולא מוגן, על מנת לשלוף את הקלף המנצח. 
זו ששולחת אותי אחריה, ערום, מובס, שלה. 
והיא תמיד עושה זאת בסטייל ועם יד יפה מאוד. 
Royal flash. 

גבירתי, אם את היית דת, הייתי חרדי.
מקיים באדיקות את מצוותייך וחוקייך.

מגדר גידורים סביב גידורים.

מהדר בקיום מצוותייך וחוקייך.
אולי אפילו הייתי רב ראשי, ארכיבישוף, או איזה תואר גבוה אחר שאת היית מתקינה.
הייתי יושב בחדר והוגה בך יומם ולילה.
מחפש ניואנסים ומנתח אותם.

הייתי  מוצא בך תשובה ונחמה.

אבל את נשגבת ונערצת.

אך אנושית לחלוטין.
לא דת את. ואני לא חשמן, או כהן.
אז אני רק חושב עלייך, יומם ולילה.
מחפש ניואנסים ומנתח אותם.
מציית באדיקות להוראותייך.
מוצא אצלך תשובות ונחמה.
ואוהב אותך.

בצורה יחודית.

רצון וצורך.
בשיחותי עם גבירתי, אני מוצא את עצמי חוזר שוב ושוב על ענייני רצון וצורך.
יותר מאשר אני אומר ש"אני רוצה" או "אני צריך", אני עוצר את עצמי כשאחד מביטויים הללו עומד בשערי פי.
כי שניהם ואם לדייק, אז בעיקר הרצון, הם אגואיסטים.
ואני רוצה (הנה שוב הרצון הזה) להיות פחות אגואיסט שמתעסק ברצונותיו ויותר מרוכז בגבירתי.
ובכל זאת, הם שבים ומופיעים ואני נאלץ לחסום אותם, כי אני אומנם "נידי", אבל אני לא רוצה להציק לגבירתי בעניין ואני רוצה ללמוד להיות ככל האפשר עבורה.
וכן, שוב אמרתי רוצה.

הצורך הוא הבן דודה המנומס, או שמא הפחות מנומס של הרצון.
פחות "אגואיסט" במובן הטהור של המילה, אבל  כיוון שהוא בא מהבפנים-הוא יכול להיות כמעט אלים כשהוא לא מקבל את שהוא צריך.

בימנו דור ה I, אנחנו מחליפים לא אחת בין הרוצה לצריך.
אנחנו רוצים את הגאלקסי החדש, אנחנו לא צריכים אותו, בטח שלא חייבים.
ואני, גם רוצה להיות עם גבירתי, אבל גם מאוד צריך.
כי מעבר למאווים האגואיסטים שלי, היא הפכה עבורה לצורך כמעט קיומי, כמו אוכל,אוויר ומיים לנשמה. 

מול חברי כנסת חסרי המשמעת, כשאני מקשיב לרדיו, צופה בטלויזיה, או בהופעה.
כשאני מרגיש שאני חייב-חייב לצלם לך.
כדי שאת תרגישי שאת פה. 
למרות שאת כבר פה, איתי. 
בתוכי, במחשבות שלי, בתשוקות שלי. 
לפני מספר ימים, אמרתי לך שלפעמים צריך לעבור שפה ולתרגם משם. 
נניח, לקחת מניבים שונים בערבית את הביטוי "הכה בי הרעב". 
כי הרעב מכה  וזה כואב. 
ביחוד הרעב שלי אלייך. 
או נניח מאנגלית את הביטוי fall in love. 
כי אני נפלתי על ברכיי באהבה שלי אלייך. 
כרעתי וקראתי בקול
"אני שלך, גבירתי".