דוב(ר) ההרמון

יש רגעים חד פעמיים בחיים.
ז"א , כל החיים מורכבים מרגעים חד פעמיים., אבל, יש רגעים שהם כה חד פעמיים, עד שאין דבר שישווה להם.
טמפרטורה מדוייקת, תבלינים מדוייקים, כמו היו שיקוי סודי, נקטר מגן עדן של רגע, רגש וזמן.
כמו שנעצר העולם והשתתק,בזמן שהצלם הבלתי נראה של הרגש צילם. 
כמו בריזה נעימה לנפש.  
הם לא יעלמו בתהום הנשייה ולא תזכר בהם במקרה. 
אלא משהו חקוק בך, כמו קעקוע של זכרון תחושתי, כאלו שילכו איתך. 
רגעים של בריזה לנפש.
 
נניח, כמו הפעם הראשונה שילד נכנס לאצטדיון. 
מעטים הילדים שישכחו את הפעם הזו שהנשימה נעתקת לנוכח הרגע והמקום.  
וגם אם יכנסו אח"כ עוד 7000 פעם לאצטדיונים והיכלים מפוארים פי כמה, שום דבר לא יהיה זהה לפעם הראשונה. 
אנחנו עורגים על הרגעים האלו, מנסים להגיע אליהם שוב. אבל הסיכויים לכך אפסיים.
לא ניתנים לתכנון או תכנות. 
דווקא אי המוכנות, היא היוצרת את התחושה. 

ברשימת הרגעים האלו אצלי, יש כמות נכבדה ולחלוטין לא פרופורציונלית ביחס לזמן, לרגעים שלי עם גבירתי. 
כמו רוקחת של רגעים בלתי נשכחים, היא מצליחה לייצר סיטואציות שמביאות אוי  לתחושת ההתעלות היחודית כל כך.
את הרעד הנעים הזה. 
רגעים עליהם אני מתענג חודשים אח"כ.
צמא להם וגם רעב. 
את הגוף אפשרר לצנן גם ביום הכי חם בשנה, עם בריכה, קולה עם קרח, אולי בירה. 
אבל לא את הנפש.
רק רגעים שכאלו חודרים לנימי הנימים, מרעידים את הנפש וממנה את הגוף. 
 
ואני, כ"כ רוצה את הבריזה הזו לנפש. 
את מה שאף מזגן ושום קולה, או בריכה לא יעשו. 
אני מתחנן לרעוד מולך, גבירתי. 
השדה חמודה, רוקחת הרגעים. 
 

אין זמן טוב לתקלות.
אבל זו, בחרה זמן ממש מבעס.
כזה שמוציא מהפה שלי "אוף" דליק, כמו הייתי דרקון.
ואני מבין שהתוכניות שלי טובעות ומרגיש עצבני וחסר אונים.
ואז, הודעה עם תמונות מגבירתי.
ואני מחייך ונזכר בה, בקור הרוח שלה.
ופתאום, זו "רק" תקלה.
ואני יודע שאתגבר וגם אם התקלה מעכבת, וזה מעצבן.
היא לא תמנע ממני להגיע למטרה.
אני אסב לגבירתי גאווה.

 
בעיני רוחי, אני רואה שדרה מלאת אנשים שמחים, דגלים כחולים מתנופפים ברוח ואותך, גבירתי, על אפיריון, מנופפת למאות החוגגים.
אז אין שדרה ואין אפיריון, גם כי את אדם צנוע ולא באופן מעושה.
אבל לגמרי יום של חג.
ובתוכי ישנה שדרה חוגגת ומאושרת ודגלייך מתנופפים ברוח.
כי יום ההולדת שלך, גבירתי, הוא לא פחות מיום חג.
יום של התרוממות רוח.
פה ושם יצא לי להגיד שבחך ועם זאת אני מרגיש חסר יכולת ביטוי ביחס למה שאני מרגיש.
 ככל שאכתוב, אשורר, אפאר ואקלס, המילים יראו בעיני מעטות מידי, קטנות מידי.
יום הולדת שמח, גבירתי.
חג שמח להרמון.

גבירתי, דמייני שאנטי ואני לא מזייפים  ושרים לך:

זה היה שבוע שובר שיאים, של קושי, לחץ ופחד. 
דברים שתלויים בי ואת חוסר שימת הלב שלי, פגשו דברים שלא תלוים בי  והתקיפו.
כל יום מחדש, בצורה אחרת. 
בסופו של כל יום הרגשתי סחוט ולא טרי. 
כשנדמה היה שהצלחתי לסדר את הכל ולצלוח את כל המהמורות,  בא הרגע הקשה ביותר. 
זה שנדמה כאילו שופכים עליך שמן רותח. בהפתעה. 
האישה מדברת ואני מרגיש שהדם, האוויר והכוחות נוזלים ממני. 
היא מספרת לי את  הסיבה שבגללה זימנה אותי ואז אומרת שניכר שאני בהלם.
כנראה הצליחה לראות איך אני מלבין גם כשהמסכה מכסה לי את הפנים. 
ואני מודה לה ויוצא.הלום.  
יודע שהדבר הראשון שאני רוצה לעשות, זה ליידע את גבירתי. 
רק אח"כ אני מצליח לחשוב בצורה יותר אנליטית. 

אני אוהב את גבירתי, בצורה שקשה לתאר, בגוונים שטרם ראיתי.  
ומבין בכל פעם מחדש, כמה היא יותר משמעותית בחיי ממה שחשבתי.
וחשבתי.‎
כי היא איתי. 
אכפתית, מתעניינת, יורדת לפרטים, מרגשת , מלטפת וקשוחה. 
היא יורדת לפרטים בכל דבר שקשור אלי, גם בכאלו שלא עניינו אותה כלל.
ולפעמים, רק אחרי שאני עונה לה על דבר מה, אני קולט כמה מהר ועמוק היא למדה.
וזה נפלא ומדהים, גם יחד. 

כמה רגעים אחרי שאני נרגע מהשיחה, אני משתף את אנטי במה שעבר עלי. 
זה אינטימי, ברמה שלא שיתפתי בזה כמעט איש, אבל טבעי לי לשתף אותו. 
הוא כבר מזמן לא רק הנשלט של גבירתי, הוא חבר אמת.
חבר חכם. 
כזה שאני רוצה לשמוע את עצתו.
ואני מקשיב לעצתו. 
כשגבירתי שומעת ששיתפתי את אנטי, היא מחמיאה לי ומרוצה.
כי הפכנו חברים.
הפעם הקודמת שגבירתי היתה מרוצה מאיתנו בצורה דומה, היתה כשמוקדם יותר השבוע נפגשנו אנטי ואני ושלחנו לה תמונה שלנו יחד. 

 
בלילה, לפני השינה, אני כותב לה: 
"את יפה וחמודה, את יודעת. 
ואת חכמה וחמה. 
גם את זה את יודעת. 
אבל, את זה שאת מלחינה בלב שלי מנגינה. 
את יודעת?"

בשעה שאני חושב על גבירתי, מול הWord, נשמע טינטון מהקבוצה בהנגאוטס. 

עוצר את מלאכת סיתות המילים ועובר לקבוצה.
מתברר שאנטי כתב פוסט, עלינו.
הולך לקרא ונשמתי כמעט נעתקת. 

הילדים היום אומרים "ציפס קולה זירו", אנטי  קורא לזה "תדר". 

הצורך שלי בגבירתי הוא תמידי.

כל יום, כל דקה, כל שעה.

אם הייתי פחות מעודן, הייתי צורח את הצורך הזה בקולי קולות, כל היום.

וככל שעיסוקיה גדלים, הצורך צובר ריביות והצמדה, כאילו היה האינפלציה בארגנטינה.

אז אני מכסה אותו בשמיכה של שתיקה, מסווה אותו במבט חושב.

חלק מהאנשים רואים ואותי וחושבים לעצמם "הבחור הזה, חושב כל הזמן".

הם לא יודעים שאני חושב עליה. 

כשהתותחים רועמים המוזות שותקות. אחרי שהם משתתקים, המוזות מסדרות מחשבות. 

זה קרה באחד המבצעים הקודמים (שאף אחד לא באמת מצליח להבדיל בינהם), עוד בטרם הייתי רכושה. 
נסעתי ברחובה המשופץ של עיר מופגזת ובדיוק כשמסביב יהום הרמונט נשמעה האזעקה. 
לדובי דוברמן** של ימנו קוראים הנחיות פיקוד העורף, אז יורדים, מתרחקים, מחפשים מקום לברוח אליו ומגלים שאין.
נשכבתי על הרצפה, שמתי ידים על הראש והתחלתי לקרא קריאת שמע, בהטעמה של אבא שלי, "ואהבת את ה' אלוהך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך והיייייייייייייייייו הדברים האלו" כשמלמעלה נשמעו שלושה פיצוצים אדירים ועוד אני ממתין בקוצר רוח לנחיתת רסיסי היירוטים מעל ראשי, נשמע בום ברמה של רעידת אדמה. 
הרקטה כך התברר נחתה משהו כמו 100 מטר אווירית מהמקום בו הייתי. 
המתנתי, ניקיתי את האבק וחזרתי לדרכי, עם תחושה נוראית של חוסר אונים.

זה קרה בשבוע שעבר, באחת האזעקות במבצע שבעוד שנה אף אחד לא ידע להבדיל בינו לעופרת יצוקה, עמוד ענן וחלון קטן. 
ישבתי בממ"ד שומע את היירוטים ואז את הנפילה שברור שלא היתה רחוקה. 
שוב, הרבה פחות פחות מ 100 מטר ממני
ובכל הזמן הזה, שקט כמעט משועמם עוטף אותי. 
ככה זה כשאתה במרחב המוגן. 
כי לפני ההגנה הפיזית- המרחב הזה מגן עליך פסיכולוגית.  

השנה וחצי האחרונה היא הפצצה בלתי נפסקת, של מכות. 
מגיפה מטורפת, מלחמה ועכשיו אפילו חיזרים. 
החיים נראים כמו איילון ב 4 וחצי: הרבה ברקס, מעט גז. 

ובתוך כל זה, יש רגע וזמן שהוא המג"ם שלי
המקום בו אני מרגיש מוגן, פיזית אבל קודם כל פסיכולוגית: הזמן שלי עם גבירתי. 
הרגעים בהם בכל פעם מחדש, אני נפעם ממנעד הידע שלה, מאלפי הגוונים של טוב שיש בה. 
הדאגה החומלת, לצד היכולת לגרום לי לחוש מפוקח.
וברגעים האלו, הרבה יותר מאשר בממ"ד אטומי, אני יודע שאני מוגן.

 

*מרחב גבירתי מוגן. 

**תוכנית זהירות בדרכים בכיכובו של כלב דוברמן ששודרה בשנות ה 80. 

על רכושנותה של גבירתי נכתב רבות. 
אציין רק שכשאני לא מרגיש טוב, אני יותר מפחד מתגובת של גבירתי יותר מאשר מהמזרק הכי ארוך בעולם. 
אתמול, כשהארץ האהובה שלנו בוערת והנפש מתייפחת על בית המשוגעים שבחוץ, גבירתי פוקדת עלי שלא לצאת.
רכושנית מתוקה שכמותה. 
בהמשך, היא דואגת מאוד לאנטי שבדרכים. 
אל תספרו לו, אבל גם אני דאגתי. 
כשהוא הודיע "תאילנד" אבן נגולה מעל ליבי, בעצם ביטוי בעייתי בימים אלו, אז נגיד שלא היה חסר הרבה שאפצח בקולולושים. 

ואז, באמצע הלילה באזעקות, רגע אחרי שאני בודק שהמשפחה הקרובה בסדר, אני בודק מה קורה עם גבירתי ועם אנטי. 
ומתקשה לישון עוד שעתיים כי הוא לא ענה (אל תגלו לו) וזה טבעי לי הדאגה הזו. 
כי ההרמון הזה הפך לסוג מאוד מסויים של משפחה.

. 

כשהיינו קטנים היינו שותים מיץ תפוזים של קריסטל או פרדס והיינו מרוצים. 
ואז הגיעו פריגת עם הסחוטרי במקרר והבנו כמה פספסנו בקריסטל. 
זה לא מנע מאיתנו לשתות את הקריסטל ירוק, כי אדם צריך את החומצה שלו. 
לאחרונה יצא לי לטעום מיץ תפוזים של פומרנץ, שם סוחטים את התפוזים ביום החלוקה ומביאים אליך הביתה בערב. 
ופריגת פתאום הרגיש לי כמו תפוז מקולקל. 
כי כמה שיותר טרי, טבעי ונטול פילטרים, ככה הרבה יותר טוב. 

לא חשבתם שהפוסט יתמקד בביקורת מיץ תפוזים (למרות שפומרנץ מומלץ ביותר), נכון?. 
כאן מגיעה ליבתו של התפוז, ז"א הפוסט: 
אני מעסיק את עצמי לא מעט בשאלה הרת  גורל: מה בדיוק בגבירתי גורם לי לרצות כ"כ להעניק לה?
והתשובה החד משמעית היא - 100% טבעי. 
הטוב, הדקדקנות, החוכמה, החמלה, האכזריות החמודה, כל אלו חלק ממנה והם באים באופן טבעי.
וכמה שיותר טבעי ונטול פילטרים, ככה הרבה יותר טוב. 

אמרו חזל ש"ניכר אדם בכוסו, כיסו וכעסו". 
ניכר שהם היו חכמים וניכר עוד יותר שהם חיו בתקופה שלפני הסמארטפון ובטח שלפני המאיית. 
כי היום אדם ניכר בכוסו, כעסו ובמאיית שלו. 
להוכחת התזה, קבלו את  המאיית המחונך והמאולף שלי: 

תודה. 

אני הייתי דובי.