כשהתותחים רועמים המוזות שותקות. אחרי שהם משתתקים, המוזות מסדרות מחשבות.
זה קרה באחד המבצעים הקודמים (שאף אחד לא באמת מצליח להבדיל בינהם), עוד בטרם הייתי רכושה.
נסעתי ברחובה המשופץ של עיר מופגזת ובדיוק כשמסביב יהום הרמונט נשמעה האזעקה.
לדובי דוברמן** של ימנו קוראים הנחיות פיקוד העורף, אז יורדים, מתרחקים, מחפשים מקום לברוח אליו ומגלים שאין.
נשכבתי על הרצפה, שמתי ידים על הראש והתחלתי לקרא קריאת שמע, בהטעמה של אבא שלי, "ואהבת את ה' אלוהך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך והיייייייייייייייייו הדברים האלו" כשמלמעלה נשמעו שלושה פיצוצים אדירים ועוד אני ממתין בקוצר רוח לנחיתת רסיסי היירוטים מעל ראשי, נשמע בום ברמה של רעידת אדמה.
הרקטה כך התברר נחתה משהו כמו 100 מטר אווירית מהמקום בו הייתי.
המתנתי, ניקיתי את האבק וחזרתי לדרכי, עם תחושה נוראית של חוסר אונים.
זה קרה בשבוע שעבר, באחת האזעקות במבצע שבעוד שנה אף אחד לא ידע להבדיל בינו לעופרת יצוקה, עמוד ענן וחלון קטן.
ישבתי בממ"ד שומע את היירוטים ואז את הנפילה שברור שלא היתה רחוקה.
שוב, הרבה פחות פחות מ 100 מטר ממני
ובכל הזמן הזה, שקט כמעט משועמם עוטף אותי.
ככה זה כשאתה במרחב המוגן.
כי לפני ההגנה הפיזית- המרחב הזה מגן עליך פסיכולוגית.
השנה וחצי האחרונה היא הפצצה בלתי נפסקת, של מכות.
מגיפה מטורפת, מלחמה ועכשיו אפילו חיזרים.
החיים נראים כמו איילון ב 4 וחצי: הרבה ברקס, מעט גז. 
ובתוך כל זה, יש רגע וזמן שהוא המג"ם שלי
המקום בו אני מרגיש מוגן, פיזית אבל קודם כל פסיכולוגית: הזמן שלי עם גבירתי.
הרגעים בהם בכל פעם מחדש, אני נפעם ממנעד הידע שלה, מאלפי הגוונים של טוב שיש בה.
הדאגה החומלת, לצד היכולת לגרום לי לחוש מפוקח.
וברגעים האלו, הרבה יותר מאשר בממ"ד אטומי, אני יודע שאני מוגן.
*מרחב גבירתי מוגן.
**תוכנית זהירות בדרכים בכיכובו של כלב דוברמן ששודרה בשנות ה 80.
