דוב(ר) ההרמון

 
יותר מדי זמן עבר מאז ראיתי כמה יפה היא נושמת.
יותר מדי ימים, שבכל אחד מהם התווסף געגוע בגודל אבטיח, לשק הגעגועים שאני נושא על גבי.
שק שהיה כבד כבר ביומו הראשון ומשם רק הכביד, עד שחשבתי שאין סיכוי שאעמוד במעמסה.
אבל איך שר סר אלטון? I'm still standing.
או במקרה הזה seating בבית קפה .

יותר מדי זמן עבר,  עד שבבוקרו של יום האתמול הייתי נרגש מידי ומפוזר הרבה יותר מידי.
עשיתי טעויות של כלא, אבל הצלחתי לתקן אותן בטרם אצטרך להישפט.
מצד שני, זאת זכרתי היטב, כאשר אשב מול גבירתי, אסור לי לתת להתרגשות הבלתי נדלית לנהל אותי.
כי גבירתי אומנם יפה, חכמה וקשוחה ששולטת ביד רמה, אבל היא קודם כל אדם ואשת שיח אינטילגנטית.
גבר בוהה עושה לה את זה פחות, משום מה.

על  הפעם הראשונה בה נפגשו וראיתי אותה נכנסת לבית הקפה (שבאותו רגע הפך למיתולוגי) כבר הכברתי במילים ולכן אכביר בעוד כמה:
בסרטים זה בדיוק הרגע להכניס מוזיקה רומנטו-דרמטית, כזו שמבהירה כמה הרגע הזה הוא משמעותי בחייך, כזה שתוך כדי התהוותו אתה מבין שמדובר ברגע היסטורי.
והרגע הזה נצרב בי, אולי מידי וגרם לי לא אחת להאלם בנוכחותה.

והנה, אני יושב בבית קפה מיתולוגי אחר, שיהפוך מן הסתם למיתולוגי יותר ואני מחכה לגבירתי.
וכשהיא מגיעה במלא הדרה, אני לא יכול שלא לחשוב שאלמלא היה נעול בכלובון, זנבי הקדמי היה מקשקש.

היא אישה עסוקה, גבירתי, מאוד מאוד עסוקה.
דומה שאף פעם לא נהנתה מיותר מידי זמן פנוי, אבל עכשיו התקופה הלחוצה של לפני מספר חודשים נראית כמו זיכרון מתוק מהחופשה במיקונוס, לכן היא מאשרת לי לבהות בה בזמן שהיא מנהלת את ענייניה בטלפון, שהוא ככל הנראה הטלפון הכי עייף ובר מזל במזרח התיכון ואירופה (עם אופציה לחלל).
במקום לבהות בה לטבוע ביופיה, אני מסתכל, נפעם, מהדרך שבה היא מנהלת את שיחותיה.
מהאסרטיביות הקטיפתית ומהקשיחות המחוייכת, שגורמת לבני שיחה להבין שמוטב להם להענות לרצונה ויחד עם זאת להרגיש מוחמאים ומלוטפים.

אני מביט בה ומחייך לי, לא מבט של בהייה הפעם, אלא של תלמיד במורתו הנערצת.

צופה באמנית בעת עבודתה, תוך כדי שאני מפגין יכולת איפוק מרשימה, שעוצרת מבעדי לקפוץ על רגלייה וידיה בנשיקות וחיבוקים.

מחזה שלבטח היה הופך את בית הקפה למיתולוגי עוד יותר, בייחוד עבור שאר הסועדים שהיו נהנים מהמחזה. 
אך מה לעשות ואני צייתן וכללי הפורמט הם שרק באישור שלה אני יכול לנשק והיא עסוקה מכדי לאשר?

אח"כ אני מצליח להיות אני ולא שלולית, להנות מהזמן שלי איתה, מהרגעים בו אני פורק את שק אבטיחי הגעגוע.
אנחנו מנהלים שיחה על ענייני שונים, כשמידי פעם באסרטיביות אגבית היא פוקדת עלי דבר מה ונותנת לשיחה החברית הזו את התבלין הכה מדוייק של שליטתה.

שלמה ארצי שר "בשביל כוס קפה איתך הייתי שם גם אלף דולר", בחיי שהייתי שם אלמלא גבירתי אוסרת עלי לשים כסף.
 

יש דברים שאין סיכוי ללכת נגדם.
שקול לכניסה עם הראש בקיר, סתם כואב ולא מועיל.
וזה מוזר שהבאתי את הדוגמא הכואבת הזו, כי גם נגד כאב אין טעם ללכת.
כאב וגעגוע.
כאב, געגוע ורצונה של גבירתי.
מוטב לך להתחבר אליהם, להתמכר אליהם קצת.
ללכת נגדם רק יגרום לכאב להיות פחות נעים ויותר עיקש.

אז אני יושב במשרד, מניח כאילו מבלי משים את היד על המפשעה והיד נוגעת בכלובון, ממש במקרה. :-).

מגע קל, שום דבר מיוחד.

רק להרגיש.

נוגע ונותן לגעגוע להזרים לי את הדם. 

ואני חושב, מה עדיף? 
ונניח, לו יצוייר, שהיה מישהו שלא אכל שוקולד מימיו.
ואז לא רק שטעם ממנו, אלא שגם לא מסתם שוקולד פרה הוא טעם.
אלא היישר מהשקולטייר הראשי של Zotter
ואם יש מוכשר ממנו, אז ממנו.
האם עדיף היה, לו נשאר כשבלוטות הטעם שלו לא פגשו את הטעם הנפלא על גבול המושלם, או להיות זה שטעם?  
ואחרי שטעם ויודע למה הוא מייחל, על מה חושב בלילות, למה הוא משתוקק בימים?
ואחרי שטעם, האם אי פעם יוכל לאכול שוקולד פרה או אפילו הרשי?

ואני שטעמתי ויודע למה אני מייחל ועל מה אני חושב בלילות.
אני רק חושב על טעמה של גבירתי.
על טעם נוכחותה המהפנטת בחדר.
על קשיחותה הרכה ועל דאגתה הקשוחה, 
שמעוררת בי תחושה פנימית שדבר לא ידמה לה. 
שלווה שלמה ורעד הפנימי. 
אל הרגש הכי מדוייק שנוצר בי.
לטעום ולנצור, להודות לאל ולגבירתי. 
כי זכיתי.

כחול ולבן, כחול ולבן.

זה הצבע הכי בעולם.

כחול, הוא צבעה של גבירתי.

ולבן, הוא דגל כניעתי.

אני אחד שמנסה לחשוב. לא תמיד זה מצליח לי ולפעמים אני חושב יותר מידי, אבל ככה אני בנוי. 
אם הייתי משקיע בריבוזום את החודשים שהשקעתי במחשבה אודות הסיבה שאני נשלט, כנראה שהייתי מסתובב עם פרס נובל. 

לא בטוח שהתשובות אליהן הגעתי נכונות, בעצם אין דרך לדעת האם התשובה נכונה הרי, אבל יש לי תשובות לגבי הטריגרים שגרמו לי לכך. 
במחשבה לאחור, לא לגמרי ברור לי למה לא השקעתי את זמני בריבוזום, שהרי נניח ואני יודע מה הטריגר שגרם לי לרצות להיות תחת שליטה, מה אני עושה עם המידע הזה?
מצטרף לדאג וטוני ומשנה את ההסטוריה? 

בכל אופן, השריטות הללו, שעושות אותי נשלט, הולכות איתי שנים אחורה,יש מאחוריהן מורשת או לפחות פז"ם. 
הן השפיעו במידה רבה מאוד על חיי.

לבושתי, שדיים אף פעם לא עשו לי את זה. 
אפילו לא אלו של סמנטה פוקס.
הכוכבת הנערצת, שהיו לי את כל התקליטים שלה. 
כזה אני, סוטה שקנה תקליטים של סמנטה פוקס. 

ואז, היא הגיעה,  (אם זה היה סרט היתה פה מוזיקה דרמטית של כניסת הגיבורה האמיתית) ונשמתי נעתקה. 
גבירתי הנשגבת, כמובן.  
תחילה כמובן מהילוכה האצילי, אחר כך רגליה הכמו מפוסלות, שוקיה החמודים עינייה החכמות ואז ידיה. מכל אלו היה טבעי שליבי יפעם ויוציא רעש שמזכיר את  התופים של פיל קולינס.
במקום זה, הייתי בהלם. 

וכן, זו לא רכבת שעושה "טווווו", כי אם "אבל" שמגיע.
אבל  לא פחות מלרגליה או ידיה, אני מוצא את עצמי מחכה לרגע המתוק שבו אוכל לינוק משדיה. 
אני, שאפילו אצל סמנטה פוקס חיפשתי רגליים, אני מפנטז על שדייה ומחכה לינוק? 
זה מוזר. 
ושוב, במקום על ריבוזומים ניסיתי לחשוב על העניין.
פרס נובל אולי לא יצא מזה,אבל היה הרבה יותר מענג. 

ואחרי זה, גם היתה מסקנה.
והמסקנה שלי היא, שככל גבירתי סקסית, דואגת בצורה קפדנית וקפדנית בכל, והיא מאוד, היא גם אימהית.
ואולי זו האינפנטיליות שלי שמתפרצת ואני רוצה לינוק כמו תינוק.
ואולי וזו סיבה הרבה יותר מקבלת על הדעת בעיני, זה פשוט בגלל שאני רוצה להתחבר אליה, לקבל ממנה, מטובה וחוכמתה.
בסוף אולי מי יודע, אהיה חכם מספיק בשביל להשקיע את הזמן שלי בריבוזום וליהנות מכך שאני שייך לה.

בונוס למיטיבי לכת: 
מצורף , שיר לא מוכר וקצת רלוונטי של סמנטה פוקס.
(הסינגל השני, מתוך אלבומה הראשון. למי שתהה..) 

לפעמים, אני זקוק לחיבוק או לליטוף. 
מגע ידייה של גבירתי, מרפא את הנשמה ומרגיע את הנפש. 
כמו סוגר את החלון מרעשו של עולם. ועושה  בפנים שקט. 
אני רוצה להגיד "חבקי אותי, גבירתי". 
אבל "חבקי" הוא ציווי ואין סיכוי שכזה דבר ייצא ממני. 
מצד שני,  גם לבקש חיבוק  בעיני זה פאתטי.

במובן הרע של הפאתטיות.
חיבוק הוא דבר שמעניקים, כי רצו ולא כי ביקשו. .
ועוד אני תוהה על הבחירה בין  להיות עלוב ללהיות עצוב, גבירתי אומרת לי "בוא, אלטף אותך".
רעשו של עולם מוריד באחת את הווליום והקצב.
ואיתו, מסתלק רוב העצב.
שקט נעים. 
 

להתעורר בבוקר או משנ"צ ולרוץ לטלפון.

לבדוק אם חיפשת אותי.

להזכר איך לפני כן, כשעצמתי עיניים ושכבתי לישון, רגע לפני ששקעתי בשינה,  החיוך המתוק-זומם שלך היה מול עיני.

כי את תמיד במחשבות שלי. 

לראות התראה ממך בהנגאוטס ולהרגיש את הלמות הלב.

גיל שמתמזג לתוך יראה.

כמו חלב לתוך שוקולד, מתמזגים יחד  ויוצרים תחושה חדשה, נפלאה וממכרת. 

סגסוגת רגשית.

ספישל פסח מיוחד,  מצעד הדברים שגבירתי אומרת או עושה והכי מפחידים אותי.  

מקום 5 :
כשהיא מחייכת את החיוך הזדוני המתוק שלה. 
להלן, ברגע  שהבינה שהגיעה למקום הזה באיקס עיגול שלא חשוב איפה אסמן את העיגול, הפסדי מובטח. 
בד"כ זה קורה לפני שהבנתי את מצבי.
דקה או שתיים אח"כ טעמה של התבוסה יתחיל להתפשט בפי. 

מקום 4:
כשהיא אומרת "הבינותי" 
התשובה שלי, זה ברור, לא היתה נכונה ופחות לרוחה. 
התכנסו בכדי שאעשה דברים לרוחה, ואם היא הבינותי, אז אני הבנתי שלא עניתי את מה שמצופה ממני ולשמו התכנסנו. 

מקום 3:
כשהיא אומרת לי "סטופ."
הכי קרוב לכרטיס אדום, עברתי את הגבול ולא הבחנתי בכך. 
אם הייתי יכול להתגלגל על הרצפה בשביל לפייס אותה הייתי עושה זאת. 
אבל הכי טוב (והכי קשה), זה לסטופ את הפה שלי. 

מקום 2:
כשאני קולט שאתגרתי אותה בתשובה שלי.
אם יש משהו שלמדתי היטב לגבי גבירתי, זה  שאסור בתכלית האיסור לאתגר אותה. 
לא קשור לבדס"מ או שליטה, אם אתה לא רוצה לקבל את תוצאות האתגור: את האישה הזו אסור לאתגר. 
והיא חכמה מספיק על מנת לזהות נסיונות אתגור מלמטה.
הרצפה פגשה הרבה בני אדם על ארבע, אחרי שטעו ואתגרו אותה.  

מקום 1 ובפער עצום: 
גבירתי משתמשת במספר כינויי חיבה לשם דובי . 
אני אוהב את כולם. 
כשהיא קוראת לי דוב, אני מזקף, כיוון שהרשמיות מבשרת על נימה פחות חיובית. 
אבל,  כשהיא קוראת לי בשמי הוונילי, או אז אני מבין שהסתבכתי באמת. 
למשל, כשהיא הבחינה בכך שאני טעיתי בכתיבה בצורה שצורמת לה ושנענשתי עליה בעבר.
ואני לא רוצה למצוא את עצמי ברגע כזה.:-)

כשהיינו קטנים לא היה רעש גדול מידי מימי הולדת. 
היינו הולכים לחנניה הגנרי, שזה בעל המכולת השכונתית, מבקשים לעטוף מחברת ועפרונות. 
לפעמים היינו משקיעים וקונים טושים, או בני דודם "לורדים".
היום בלי מפעילה\קוסם וכמה אלפי שקלים ילדים לא מתחילים לחגוג יום הולדת. 
וזה רע. 
כי מתוך החומריות הגדולה, אנחנו מפספסים את הדברים החשובים. 
מרוב מתנות עטופות ויקרות ערך, אנחנו מאבדים את ההבנה לגבי המתנות האמיתיות. 
כי כמו ששרה ג'נט, אחות של מייקל מהשכונה,  Best things in life are free.
ובגלל זה לפעמים הרבה יותר קשה להשיג אותם.
כי לקנות טלפון או לפטופ אפשר ואולי הוא יגרום לנו לתחושה של אושר. 
אבל אם בפנים, אנחנו לא מאושרים, התחושה לא תהייה אמיתית, היא תהיה פאה של אושר. 

ואני? אני מאושר באמת וזה נעים. 
לכן, אני לא חש צורך בשום מתנה שיקנו לי. 
אני מאושר בגלל הרבה דברים שקרו לי בחיים, אבל לא פחות מכך בזכותך, גבירתי. 
שלקחת את כל הרעשים שהיו בתוך הראש שלי והפכת אותם לרסיטל נהדר. 
בגלל שקילפת ממני שכבות של הגנות ועצבות, תולדה של עשרות שנות שנאה עצמית, וגרמת לי להרגיש, בצורה הכי עמוקה של הרגש. 
רגש של נימי הנימים. 
ואושר אמיתי הוא חינם, לכן  הוא הכי יקר.
כי אי אפשר לקנות אותו בשום חנות. 

הכל יחסי, כבר אמר איזה איינשטיין. 
ובימינו אפשר להוסיף שכמעט הכל זה יחסי ציבור.
יחסי הציבור הוונילים של יותר מידי מילים הם רעים. 
אבל הכל יחסי, ומנקודת המבט שלי, כשאני שומע אותן, אני חושב עליך, גבירתי, ומחייך בלב. 

נפלתי שדוד לרגלייך ואני שואף להגיע לקרסולייך.
כי כשמדובר בך ולמרות שזה לא התואר שלי, אני משתעבד לרצונך בשמחה. 
שבוי בקסמך, כרוך אחרייך. 
כמו שפוט, או עבד נרצע,  אני נתון למרותך. 

והנה שיר רלוונטי: