דוב(ר) ההרמון

לפעמים, אני זקוק לחיבוק או לליטוף. 
מגע ידייה של גבירתי, מרפא את הנשמה ומרגיע את הנפש. 
כמו סוגר את החלון מרעשו של עולם. ועושה  בפנים שקט. 
אני רוצה להגיד "חבקי אותי, גבירתי". 
אבל "חבקי" הוא ציווי ואין סיכוי שכזה דבר ייצא ממני. 
מצד שני,  גם לבקש חיבוק  בעיני זה פאתטי.

במובן הרע של הפאתטיות.
חיבוק הוא דבר שמעניקים, כי רצו ולא כי ביקשו. .
ועוד אני תוהה על הבחירה בין  להיות עלוב ללהיות עצוב, גבירתי אומרת לי "בוא, אלטף אותך".
רעשו של עולם מוריד באחת את הווליום והקצב.
ואיתו, מסתלק רוב העצב.
שקט נעים.