דוב(ר) ההרמון

בכל יום נתון והיום יותר מתמיד.
אני מאושר, שאני בחרתי.
לספר לך, גבירתי, את הצפונות והמוצפנות שבמחשבותי.
על שבחרתי להעניק לך את הסמכות.
ולהתאמץ להיות ראוי לסמכותך. 
כי סמכות באה עם אחריות.
ואת, גבירתי, את כל כולך מנהיגות אחראית.
סמכות שאני סומך עליה
על שאני בוחר בכל יום מחדש, לציית לך.
להכנע לך ללא תנאי.
להקשיב לך וללמוד ממך.
לדעת שאני בוחר בטוב.
להודות לך, גבירתי, על שאני בידיים הכי טובות ויפות.
להסתופף למרגלותייך, מאושר וכנוע.
מכיר תודה, על שבחרת בי להיות דב מרעיתך. 

היא אמרה לי להצמיד את הראש למכשיר, לפתוח את העיין ואז למצמץ.
אבל משהו במה שעשיתי לא היה מספיק טוב. 
אחרי פעמיים כושלות היא אמרה שהיא מבינה, "העין שלך יבשה" היא אמרה, פתחה לי את העין וטיפטפה טיפות. 
העין לא קיבלה בהבנה את הטיפות הללו, אבל כעבור 2 דקות הרגישה הרבה יותר טוב ופתאום זה הרגיש קל יותר, נעים יותר.
דקות אחר כך הסתובבתי בתחושה נעימה, שונה והבנתי כי לפעמים כדי שמשהו ירגיש טוב, צריכה להיות התערבות חיצונית. 
אני העין היבשה שלי, זו שצריכה את גבירתי, שתטפטף את מילותיה, מגעה וחוכמתה, תשקה את נפשי. 
ותגרום לי להרגיש. 
פחות כמו מדבר צייה ולהרגיש בכלל. 

את הנסיעה ההיא לעולם לא אשכח.
זה היה בימים שלצאת מהעיר ולנסוע לת"א היה אירוע ראוי לציון, עניין של פעם בכמה שנים.
ובאותם ימים הארץ כולה רעשה סביב היצירה שהוצבה בכיכר העיר הגדולה, מזרקה צבעונית שאחת לשעה מסתובבת, משמיעה מוזיקה, מוציאה מיים ומדליקה אש.
אז עלינו על הרכב הישן, אבא ואנחנו הילדים, הימים ימי טרום הסלולארי, שלא לדבר על ווייז.
הצטדיינו במפת כבישים של אטלס כרטא, רק בשביל להתבלבל במחלפים ואז להתברבר בין הכניסה לאין כניסה.
 אבל לא ויתרנו , שאלנו אנשים, הזענו, כי לא היה מזגן והלחות בת"א...עד שבשעת צהריים הנס התרחש והגענו לרחוב דיזינגוף.

היינו צריכים לחכות 35 דקות, אז עמדנו והסתכלנו, על היצירה הבאמת מכוערת בצורה יוצאת דופן, עד שתגיע השעה העגולה .
ואמרנו "וואו איזה יופי" כי כולם התפעלו והמלך עירום.
ואז כולם עצרו נשמתם, השתתקו וחיכו לפלא השמיני: מיים, אש ותמרות עשן אלפי המעשנים שעמדו וצפו בפלא.
השילוב של אש ומיים היה כ"כ מרהיב, עד שאיש לא נתן דעתו ליצירה הכעורה שנראה כאילו ההשראה שלה נלקחה מקרקס מדראנו.
אש ומיים. וואו.

אכן ניגודים הם עניין שמושך את העין ומסקרן.
אבל זה היה בין האייטיז לניינטיז, אנשים הסתפרו מוזר, התלבשו מוזר, הסתובבו עם כתפיים שנראו כמו של שחקן פוטבול והיו בטוחים שהמוזר הזה יפה. 
אז מה זה גלגל שווארמה מקרקס מדראנו, אם הוא מוציא אש ומיים בליווי מוזיקת מעליות?
כאן, כמו שאפשר לנחש, נכנסת גבירתי, זו שפוסט בלעדיה דומה לשוופסי קולה, בלי גזים,טעם, צבע ולימון.
גבירתי, בניגוד מוחלט למיצג הכעור של אגם, היא מופת של טעם טוב, סטייל והתאמה מדוייקת של צבעים.
וזה, לפני שדיברנו על יופיה המהפנט.
אבל, היא הדבר הכי קרוב שיש לאש ומיים.
הכי אוהבת, דואגת לאחר וחומלת שאני מכיר, אבל גם הכי קשה, ביקורתית וקפדנית.
מקפיאה אותי ומחממת את ליבי, בו זמנית.
מרגשת וממלאת אותי בחיל ויראה. 
ואני משתוקק להיות איתה ורועד מהביקורת שלה.
זקוק לזמן איתה ורועד מהאבחנות המדוייקות שלה. 
רוצה לפאר את שמה תחת כל עץ רענן ופוחד שהיא תגיד לי "תרגע, תרגע".
וזה אמיתי ומיוחד.
מפקס, מרהיב, מרחיב לב ובעיקר נהדר.

פעם כשהייתי חושב שליטה נשית, הייתי חושב על סצינה מאיזה סרט על אמזונות, ואם אדייק את זה, אז הסצנה הזו מתוך הרקולס.* 

אבל בין פעם לעכשיו, הופיעה גבירתי.

ולימדה אותי, ששליטה נשית היא רוך וקשיחות, רגש וענוה, הבנה והומור, דייקנות, עבודה קשה ופינוק.

בלי הוד רוממותך, בלי מחמאות נטולות הקשר, בלי להכריח.

אל הכלוב הזה נכנסתי מרצוני הטוב והרב, חירותי נמסרה בלב פתוח ונפש חפצה.

לא כבלים ולא חבלים, אלא אהבה והערצה הם הקושרות אותי אלייך וגורמת לי להשתוקק להיות כלי לרצונך, לחיוכך.

לא תבוסתי כי אם נצחונה. לא חרפתי, כי אם יופיה של חוכמתה, הן שהביאוני להצטנף תחת רגליה, תחת חסותה, תחת שלטונה. 

להביט בה ולהתגאות, על מי ומה שהיא. 

על זה שאני שייך לה. 

* ותודה ליוטיוב שמונעים העלאה, בגלל זכויות יוצרים. 

עצמאית, יוזמת, חרוצה, מולטי טסקינג, קשובה, דעתנית, אימהית, סקסית, חכמה, רכה, קשוחה וחמודה. 
יום אישה שמח, גבירתי. 
האישה שיש בה את כל אלו ועוד. 
להיות שלך, זו פריבלגיה ענקית ושיעור גדול. 

יש דברים שקשים לי, מאוד.
להפסיד, זה אולי הדבר שהכי קשה.
אולי, כיוון שאם יש משהו שנותן לו פייט, זה לבקש.
לבקש במובן של לבקש טובה, להזדקק.
גם אם זה משהו שמגיע לי, יהיה לי קשה מאוד לבקש.
והנה, באחת משיחות הלילה שלנו, הבנתי כמה טבעי עבורי לבקש מגבירתי.
בענווה, מתוך הבנה שיתכן מאוד שהתשובה תהיה שלילית והרבה פעמים היא תהייה. 
אבל, למדתי לבקש וזה קורה לי באופן טבעי.
בגללה, אבל הרבה יותר בזכותה. 
רק לה  אני יכול לספר, את האפילות במחשבותיי.
רק איתה, אני יכול להיות נזקק.
רק לה, אני נכנע באמת.
עד שאני מבקש. 
וזה גם קשה וגם בכלל לא קשה.
והכי הכי, זה נעים. 

את השורות הבאות יש לקרא כאילו ברנו טגניה מקריין :
"את התעלומה הזו קשה להסביר.
חבריו אומרים עליו שהוא בחור משעשע, חלקם אומרים שאפילו מצחיק וציני.
אבל בבלוג שלו הוא רציני כל כך, עד שאפילו חבריו לא יזהו אותו, בחזרה אלייך , יונית"

טוב, ברצינות, זה משהו שדי מטריד אותי.
הרצינות. שלי.
יצא לי לחשוב על זה שהבלוג הזה נראה, לפעמים, כמו 70 גוונים של עצבות.
ולי אין מושג בגוונים, בשביל זה יש את אנטי, שממציא שם של גוון בכל פעם שגבירתנו עושה מניקור (ועוד דואג לעדכן בגוגל שיראה כאילו היה רשום לפני כן) .
אני בחור של רפליקות , אחד שיכול להצחיק. יש שיטענו (ולחלקם אפילו לא שילמתי) חד לשון.
אבל את הבדסמ שלי אני לוקח ברצינות, אולי תהומית. מן עצבות כניעתית שכזו. 
עוד יותר מכך, את גבירתי.
אני מצחיק אותה לא פעם וזה נעים, למעשה אלמלא חוש ההומור כנראה והיא לא היתה זורקת לכיווני מבט.
ואיזה יפה המבט שלה והאף החתיך שלה.
ואם הייתם רואים איזה יפה היא נושמת, כפרה עליה, בכלל הייתם מבינים למה אני מתכוון.

איפה הייתי? כן, בזה שהצחקתי אותה.  

אמנם כשהצחקתי אותה בפעם הראשונה, באופן די טבעי, לא הייתי שלה, אז הרשתי לעצמי קלילות שלוכית. 
נטולת רצינות כניעתית .
וכנראה שזה היה עם קצת ערק ובכל זאת, זה הייתי אני.

אבל, יאיר לפיד דפק אותנו עם המס וערק הפך ממוצר צריכה בסיסי, למשהו שצריכים לקחת הלוואה לפני שקונים.
למעשה, הערק כה יקר, עד שאנשים עם כאב שיניים מעדיפים רופא שיניים, אנשים עם פציעות מורחים וולטרן, יותר זול.
הלוואי ונגיעות הערס יושב ברזלים, המשוחרר היה בא יותר, גם בלי אלכוהול יקר מידי וכשהוא יורד על הברכיים.
הלוואי שאדע להחזיר רפליקות על הפליקים של גבירתי. 🤗
 

והנה שיר, לא מצחיק ולא קשור (או שכן?)

אני שוכב במיטה, נעול בכלובון.
כמו שתינוקות מוצצים אצבע, אני מחזיק את המנעול.
וחושב, עליה. על גבירתי הנערצת.
על הגעגוע אליה, על כך שהיא יכולה להקפיא או להמיס אותי במבט.
לפעמים היא אפילו לא צריכה מבט, מספיקה הידיעה.
ואני מתקפל, מרגיש מוגן ועצוב.  
כאב חד מפלח את הלב שלי.
חם, כואב ונעים.
נרדם.

אהבה, זה עצוב.
אהבה גדולה, זה כואב מאוד.
עצוב, כי הצורך להיות איתה, להיות שלה-דומה שהוא גדול ממה שאי פעם אוכל להיות, לשאת או לתת.
ובעיקר, כי התלות שלי בה מתעצמת, ככל שאהבתי אליה גדלה.
וגבירתי, בדאגה הקשוחה שלה, מגדילה את אהבתי אליה. 
בקצב גבוה מהאינפלציה בארגנטינה.
וזה שם אותי במקום חלש, נזקק, תלוי בה, משתוקק להעניק,להחזיר.
אני שונא להיות נזקק, להיות תלוי במישהו בכלל, להיות בעל חוב.
אבל להיות נזקק לה, זה אחרת.
זה כואב ועצוב, לפעמים מתסכל.
אבל גם נעים ומעורר.

בעבר הרחוק היו  ימים שלא הרגשתי.
כמעט כלום. 
אולי היה זה היום-יום, הקשיים, האנשים, דברים שקרו באותם ימים.
לא ברור לחלוטין מה היה השילוב המדוייק שסגר וכלא אותי.
נקבוביות הרגש נסגרו.
ומה שהתחיל כמו בועה, הפך לכמעט מקלט אטומי של רגש, של כאב, של אושר.
חשוך וקר, דבר לא נכנס. 
צבטתי את עצמי, טפטפתי על עצמי שעווה, לא מתוך רצון לחוש כאב, אלא כדי לבדוק אם אני עוד מרגיש.
האיש ההוא היה עצוב הרבה יותר, עצב חשוך.
בלי כאב, לא היה גם שום דבר נעים.

כאב חד מפלח את האסיר. מעיר אותי.
חלמתי על גבירתי, אני זוכר במעומעם.
מוקדם בבוקר, מוקדם מידי והלכתי לישון מאוחר.
אבל לכאב לא אכפת, הוא מתעצם, בטבעת שעוטפת, באיזור המנעול.
כאב עצום, כמעט חונק. 
נעים לי להיות נעול, מרגיש לי מוגן.
אבל לפעמים זה כך כך נעים, מוגן וטבעי, עד שאני שוכח מקיומו של הכלובון.
ואז מחשבה סוררת, מודעת, או כמו בלפנות בוקר הזה, חלום, מזכירה לי את הענווה אליה אני צריך לשאוף.
את החירות שלשמחתי נמצאת אצל גבירתי. כמו המפתח למנעולו של הכלובון.

הכאב הזה, ממוקד, כמעט בלתי אפשרי, הוא לחלוטין תוצאה של התנהגותי.
הכלל פשוט: לא אנסה לפרוץ את החומות, אשאר בטווח שהוגדר לי, דבר לא יכאב.
אבל מרגע שניסיתי לפרוץ, אני נכנס ללופ של התנהגות שגורמת לכאב שמזינה התנהגות.
סימבולי מאוד ליכולתה של גבירתי להכאיב : חדה, ממוקדת, מחרמנת.
ולסיבה שהיא עושה זאת: התנהגותי. 
עד שבאה הכניעה וההבנה ואיתה החזרה למידה הטובה.

אהבה, זה עצוב.
אהבה גדולה, זה כואב מאוד.
וזה כיף.
טובים לי העצב המתוק וההזדקקות לגבירתי, טובים כאבי אהבתי לגבירתי, מחירותי.
כואבת, עצובה, מייסרת לפעמים.
אבל, טובה לי אהבתי אלייך, גבירתי.

אפילוג. 
"אני לא רוצה אותך עצוב, זה מדאיג אותי." היא אמרה. 
זה עצב נעים, גבירתי. 
של אהבה וגעגוע. 
של רצון לתת לך. 
טמפרטורה מאוד מדוייקת של עצב.
כמו שלפעמים יושבים מתחת משהו חם. 
וזה חם נעים, כמעט שורף, אבל נעים וממכר.🤗

"נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב."

שלמה המלך היה החכם באדם והוא אבחן ובצדק כי פצעים שנגרמים ע"י אוהב כואבים במיוחד.
מלבד העובדה המעניינת שנאמנות וכאב הן מילים נרדפות, אם יורשה, לי, הקטן לדייק את שלמה, זה לא אוהב כי אם אהוב.
הסבר: הפצעים שיגרום לנו מי שאנחנו אוהבים כואבים במיוחד, בגלל הקרבה והעלבון הנפשי.
שלמה גם המשיך ואבחן שכשאדם ששונא אותנו מנשק, אנחנו נעתרים מיד וברצון.
זה כי רובנו אדיוטים, ואת זה אני אומר.

אני מאושר וגאה להיות רכושה של גבירתי, מתענג על כל חיוך שלה, על כל הזדמנות שלי לעשות עבורה.
לא תמיד זה קל.
כי גבירתי אמיתית, אישה מדוייקת, חכמה ולא מתנחמדת.
וככזו, כשהיא מוצאת לנכון, היא מבקרת חדה, נוקבת, כזו שיודעת בדיוק היכן ובעיקר איך לדקור ולפצוע.
יש לה את הטכניקה הזו של לתת מינימום נגיעה שתגרום למקסימום כאב. 
והיא תדע, אם תמצא לנכון, להעמיק בנקודה הזו.
לא כי היא  מרשעת, היא הכי לא.
אלא כיוון שהקשיחות שלה והדייקנות שלה מכוונת לשיפור.
ובעיקר כי היא זו האמת כפי שהיא רואה אותה. 
ולפעמים האמת כואבת.  
זו, בין היתר, אחת הסיבות לכך, שכאשר היא מחמיאה לי, אני מתמוגג.

וכאשר היא חושבת משהו, היא אומרת אותו. ולפעמים זה שורט וכואב.
האינסטיקנט הבסיסי, מול ביקורת נוקבת בכלל, הוא להתגונן, להגיב, או לכל הפחות להשתבלל.
אבל לא לביקורת של גבירתי.

כשם שלגרום לגבירתי לחייך ולהתגאות מעלה את  המוג'ו שלי, לדעת שלא הייתי מספיק טוב מעציב אותי, מכאיב לי.
גורם לי להרגיש כעבד שאין לו הופכין.
בהתחלה זה מקטין אותי כל כך, עד שאני חושש ליפול בין מקשי המחשב.
ואז, אני בולע את הרוק, מנמיך את האגו, מקשיב, חושב ומבין, ברוב המקרים, ש"היא שוב צדקה".

וככל שזה קשה, ולפעמים זה מאוד קשה, אני מודה בפניה שצדקה ורוצה לחבק את רגליה.
בואו לא נתמם תמיד אני רוצה לחבק את רגליה, אבל כשאני מתוודה ומתנצל, אני רוצה הרבה יותר לחבק ולהדבק.
בתוכי מתחוללת סערה מושלמת, שילוב הרמוני בין ענווה, שפלות רוח, כניעה והערצה.
ואני מודה לה, על הביקורת. 

יש לגבירתי מידות רבות וטובות.
מידת החן, הרחמים והחסד, נמצאות בה בשפע.
אבל גדולה מכולן אצלה היא מידת האמת.  

והאמת, כואבת ככל שתהיה, עדיפה על פני השקר המלטף.

הכמיהה לתחושה הצורבת והמתוקה של הכניעה.
לכרוע לפנייך, רגליים צמודות וידיים מתוחות.
להביט מעלה בחשש, הערצה ותקווה.
ולהרגיש , חזק, עמוק.
unfiltered .
כמו שזה מרגיש רק כשאני איתך.

לכרוע כשאת ממלאת את החדר בנוכוחך.
הכריזמה נוזלת ממך, גם החושניות המעודנת שלך.
נושא את מבטי אלייך, מביט בחיוכך.
רועד.
מהתרגשות, תשוקה ופחד.
‎
 
אני מצמיד את רגליי, מקשיח את ידי,

בניסיון נואש להיות הכי "בול"שאני יכול, ומביט בך
חסר אונים ומושפל. 
לא ברור אם זה בגלל שאני רוצה כל כך להכנע לך,
לנשק את רגלייך, לחבק את קרסוליך ולספר בשבחי שוקייך,
או בגלל שאני נמנע מכל זה,
למרות שאת כה קרובה ודבר לא מונע זאת ממני.
מלבד רצונך. 

אני משתוקק ליפול לרגלייך.
לנשק ולחבק.
אבל את שולטת, בחדר ובי.
ורק ברצונך אפול ואנשק.   
אני מתאפק למרות שקשה לי.
ממתין למוצא פיך.
ואת יודעת את זה, שדה חמודה שכמותך,
יודעת ומחייכת.

החיוך שלך,גבירתי, כמוך, הוא הכל.
חכם ויפה, חמוד ושובב,  
טוב, מעניק ולפעמים גם קצת אכזרי. 
כשאת מחייכת, אני חי.
חי כדי לרצות אותך. 
רק תחייכי,
את החיוך המנצח שלך