דוב(ר) ההרמון

היד שלה. 

רכה כל כך, נעימה בצורה בלתי רגילה.

ממכרת. 

לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה בה ליטפה אותי בידה, בה היא אפשרה לי לנשק אותה.

כאילו שחררה לתוכי חומר נעים, מרגיע, ממכר.

ואני התמכרתי ועוד איך.

באתי פוט פאטישסט והפכתי (גם) להנד פאטישסט. 

אבל רק  לשלה.

היד שלה יודעת להיות שובבה חמודה. 

לבוא בנועם הממכר הזה, שממיס כל הגנה.

ואז לצבוט, או ללטף את הכלובין ואת זה שבתוכו. 

ואני כבר  מכור, קווי ההגנה שלי קרסו ורק מבקש לנשק. 

בתשוקה, אהבה וכניעה. 

היד שלה, בטוחה וסקסית.

רכה ונעימה. 

אבל כשהיא מפליקה, אני שוכח מזה.

כאילו היא הפקידה את הרכות באיזה בנק או כספת. 

ואני רק חושב שבטח נורא מכאיב לה להפליק לי. 

ורק רוצה לנשק וללטף אותה.

לבקש סליחה שבגללי נאלצה להפרד לרגע מהרכות הנעימה. 

היד שלה , סקסית וחמה. 

יפה ומלטפת.

נעימה וחומלת.

שובבה וחכמה.

כמותה. 

הרגע הזה, שבו אני מונח על ארבע במרכזו של חדר. 
ואת נכנסת.
ממלאת את החדר להתפקע, 
בכריזמה שלך ונוכחותך. 
הרעד הזה, למשמע רגלייך המתקרבות 
מגע עורך הקטיפתי, שמלטף את שפתי.
מנשק אותך, כנוע, נזקק. 
מתמכר להתמכרות אלייך.

הרגע הזה, שבו גם שכבת הבידוד קולפה, או שאולי הותכה. 
כמו כבל חשמלי גלוי, אבל של רגש. 
רעד שמגיע מבפנים ומציף אותי.
עצב חשוף וזרם שמאיים לקצר את הכל.  
הרצון התשוקתי למצוא מחסה ברגלייך. 
לחבק אותן, אותך.
להרגיש בטוח. 

הרגע הזה, שבו את מעניקה לי ליטוף. 
ואומרת מילה טובה.
ועוטפת את העצב החשוף בידייך הנעימות. 
והרעד הופך נעים.
ואני יודע: כאן מקומי. 

מכירים את הבדיחה על המזוכיסט שביקש מהסאדיסט "תכה אותי" והסאדיסט ענה ב"לא"? 
הקטע עם בדיחות, גם עבשות, הוא שיש בהן גרעין של אמת.
והיא אכזרית שכמותה, נהנית לצחוק.  
קודם כל לוקחת אדם תמים, אח"כ מביטה בעיניו את מבטה הכובש, יורה את החץ ומודיעה "אתה דוב". 
והדוב מתאהב ואוהב, מעריך ומעריץ ורוצה לבנות לה מקדשים ומזבחים. 
מציע לזבוח את עצמו, או שאולי תוביל אותו בשלשלאות ברחובה של עיר.
והיא אכזרית שכמותה, נהנית לצחוק ואומרת "לא". 

כמו חוקרת (אכזרית) בחקירה נגדית בבית משפט, היא מכריחה אותי להוכיח ולבאר כל מחמאה.

כל דבר תשבוחת וכל קילוס, חייבץ להיות קשור למציאות ולעמוד על אדנים יציבים. 
לו רק היתה מצליפה בי או מזליפה עליי מטבוחה, ניחא. 
היא רוצה רק אמת ורק מדויקת ואני מת לקחת מגפון, או ערכת קריוקי ולצעוק את הסגידה שלי אלייה.
וכמו בבדיחה, כדי להתעלל בי היא אומרת לי "לא". 

יהודים (וכאלו שאינם), הושיעו!.
תעזרו לי! מה עושים עם שולטת סוררת שלא מרשה לדוב תמים בישראל לסגוד לה בקולי קולולוש?

הודעות יש לשלוח למערה בה אני מסתתר...

אין בה כמעט משחק.
ואין לה צורך במחמאות שוא.
והיא נוזפת בי, כשלדעתה אני מגזים (אני אף פעם לא 😊)
היא שונה.
היא אף פעם לא כינתה אותי סמרטוט או אפס.
גם לא נתנה לי להרגיש כך.
ודווקא הכמעט ענווה (הלא מזוייפת) הזו, היא מצע להעצמת ההערצה והסגידה שלי.

את הרצון שלי להיות עבורה ולתת מעצמי יותר.
את הרצון הכמעט פרחי (מלשון פרחה) לצעוק את תשוקתי ורצוני.
את התשוקה שלי לעלות על איזה מזבח ולהקריב את עצמי, או משהו.
אבל היא, לא רוצה אותי ככה.

וזה מטריף אותי ומעצים בי את הרצון לתת.
ולא קל ללכת נגד האינסטינקט שלי.
אבל אני מפנים ומנמיך את הקול והטון.
מקבל על עצמי את רצונה ושלטונה.
גם כשקשה לי.

לרעוד. 
מהתרגשות ופחד. 
מול נוכחותך שממלאת את החדר. 
להשאר על ארבע. 
למרות שהאינסטינקט הוא להתנפל בנשיקות.
לחבק חזק ולא לעזוב. 
אסיר תודה.
 
להרגיש את הדם זורם בי. 
את הפחד מעורר אותי.
את התשוקה מזקיפה אותי.
להקשיב לך, להריח אותך. 
לציית לקולך. 

להעניק אותי. 
לעשות כרצונך. 
להיות עבורך. 
לחייך אותך ולחייך. 
לחיות.

במהלך הקושי לא נותנים לרגש מספיק תשומת לב.
אתה רוצה, אפילו מאוד, אבל אין לך זמן לברר עם עצמך את עומק הרצון והצורך.
כן, אתה אוהב, אתה יודע את זה, אפילו מאוד.
אבל כמה גדול הצורך, הרעב והצמא, אתה לא מבין.

אתה מבין שהיא חיזקה אותך ולא סמירטטה.
אתה מבין שהיא, שיכלה לדרוש ולהיות הכי אגואיסטית, היתה בשבילך.
ולא מבין עד כמה.

והנה כשזה נגמר, לא חשוב אם ניצחת או הפסדת, כשהדופק יורד טיפה, אתה מבין.
כמה כואב הגוף, כמה פצועה הנפש, אבל יותר מהכל כמה אתה אוהב, זקוק ורוצה.
אליה, אל עיניה, אל רגלייה..

כאילו מישהו אחר סיבלט את הגוף שלך, או לפחות חלק ממנו.
ועכשיו, אתה בבית והתשוקה מציפה אותך, הצורך משתלט על הכל
לחבק, לנשק, להגיד תודה על שהיתה שם ולבקש סליחה על שלא היית מספיק.
להיות מולה, הדום, עם כלוב אדום, להרגיש חי, שוב.
כמו שגבירתי החכמה תיארה :
"ההדום העולה ילבש את האדום המוריד שלו.
והכל יהיה כואב להפליא."

אמן ובקרוב, גבירתי.💙

עד שזובי יזכה להתייצב בפני גבירתו, הוא יוצא לטיול של ערב.
הוא אולי אסיר וכלוא בכלובון. 
אבל כמה יפה הנוף...

מודה אני לפנייך. 
גבירה אצילה ומצודדת, שהחזרת לי את חיוכי, בחמלה, רבה חוכמתך . 

אני בקושי כאן לאחרונה, למעשה אני בקושי בכל מקום, מלבד אחד. 
זה כמו ראלי פריס דקאר*, רק שאני עושה את ברגל במקום ברכב.
וכשהגב מאיים להתפקע, הרגליים מבקשות ליפול, המטען אותו אני נושא גדל. 
וחיות רעות ונשמות טובות והכי מסוכנים הם בני האדם. 
אין חיה אכזרית מבני האדם. 

אז אני מתפקס, מתעלם מרעשים וכדי להטען בכח, אני חושב על הטוב, שעוד יקרה. 
על הרגע בו אהיה על ברכיי על רצפה קרה, מכוסה עיניים, עירום כביום היוולדי (רק הרבה יותר פרוותי).
והדם יזרום בי במהירות והרעד יצליף בגופי, למשמע צעדיך, גבירתי. 
אני חושב על עיניך ועל מגע ידיך, אני מחבק את הזמן שלי איתך. 
כמו בשמיכה נעימה, אני מתכסה בחוכמתך. 
והלילה במדבר הופך פחות קר והמטען פחות כבד. 


וכיוון שרגלייך מחכות לי בסוף, אני אשלים את המסע הזה, גבירתי. 
אשלים אותו זקוף ובמקום הראשון . 
ואז עטור ניצחון, אגיע אלייך. 
ואפול על ברכי. 
ואנשק. 

*ראלי פריס דקאר - הוא מרוץ מכוניות הראלי הארוך והקשה בעולם, בין פריס לדקאר, רובו במדבריות. 

לילה ארוך מאוד, (אבל גם קצר מידי) מסתיים. 
בחוץ שקט של כמעט בוקר וכבר מואר, בתוכי אין שקט. 
הרצון לישון פושט ולובש צורות. 
אולי זה הסגר, סביר שלא רק. 
אני לא רוצה לעצור, רוצה להמשיך. 
אבל אני מכריח את עצמי לעצור. 

לעצום עיניים ולהשאר ער. 
לפני שארדם. 

החיים בימים האלו הם מרתון. 
ואנחנו מכניסים את עצמו לדיסקוטק של רעשים ולחצים. 
אנחנו לא באמת מכבים את הלחץ, את הסמרטפון, את הרעשים וההודעות. 
אבא שלי היה עובד קשה, הוא היה יוצא מהבית ברבע לשש וחוזר בשבע בערב. 
לא לגמרי ידעתי מה הוא עושה ב"מפעל" אבל היה ברור שהוא עובד קשה. 
מצד שני, כשהוא הגיע הביתה הוא היה בבית, בלי טלפונים, בלי סמארטפון.
אצלנו היום לא נגמר, גם כשבחוץ יש אור והוא מתחלף ליום הבא. 

ואני רק רוצה להשאר ער, בלי רעשי רקע ולעצום עינים. 

בעבר זמנים כאלו הטריפו אותי, הפילו אותי. 
לא כי הייתי חלש, להפך, כי הייתי חזק שלא התכופף ולא עצר. 
איבדתי את שלוות הנפש, נתתי לדיסקוטק הלחצים להוציא אותי מאיזון. 
והנה, במקום להתחרפן אני מוציא בי עכשיו המון שקט. 
כולם רוקדים בדיסקוטק הרעש, ואני על מיוט. 


בתוך הרעש, תוך כדי המרתון, אני מבין שאני זקוק לעשות לי עיתים. 
אני לא עושה מספיק ובכל זאת אני מקפיד. 
לעצום עיניים ולהשאר ער. 
כי כשאני עוצם עיניים, אני רואה אותי איתך, גבירתי. 
כורע ומחבק, משתטח, מתמשטח ומנשק.
את, גבירתי, את הנשק שלי מול דיסקוטק הרעשים והלחצים. 
מתלטף וחוטף, רועד ומחייך. 

בתוך המרתון הבלתי נגמר, אני מתחנן באסטרטיביות. 
"אנא, קחי אותי, גבירתי
בבקשה, גבירתי רבת החסד.
אנא, השקי אותי בזמן שלך, ברגעים מתוקים איתך.  
אנא, העניקי לי את האפשרות להשתמש ביכולת שלי לגרום לך לחייך" .  

אני אוהב את הזמן שלי איתך, גבירתי. 
אוהב אותך. 

"ענה: הגוף שלך הוא כלא
הוא מבחן שהסתבך
הוא יכול להיות כלי נשק
או סתם לגרום למישהי לחייך" 

איזה שילוב מקסים זה בין ליאונרד כהן, שלומי שבן ושי צברי.