דוב(ר) ההרמון

הרגע הזה, שבו אני מונח על ארבע במרכזו של חדר. 
ואת נכנסת.
ממלאת את החדר להתפקע, 
בכריזמה שלך ונוכחותך. 
הרעד הזה, למשמע רגלייך המתקרבות 
מגע עורך הקטיפתי, שמלטף את שפתי.
מנשק אותך, כנוע, נזקק. 
מתמכר להתמכרות אלייך.

הרגע הזה, שבו גם שכבת הבידוד קולפה, או שאולי הותכה. 
כמו כבל חשמלי גלוי, אבל של רגש. 
רעד שמגיע מבפנים ומציף אותי.
עצב חשוף וזרם שמאיים לקצר את הכל.  
הרצון התשוקתי למצוא מחסה ברגלייך. 
לחבק אותן, אותך.
להרגיש בטוח. 

הרגע הזה, שבו את מעניקה לי ליטוף. 
ואומרת מילה טובה.
ועוטפת את העצב החשוף בידייך הנעימות. 
והרעד הופך נעים.
ואני יודע: כאן מקומי.