דוב(ר) ההרמון

אין בה כמעט משחק.
ואין לה צורך במחמאות שוא.
והיא נוזפת בי, כשלדעתה אני מגזים (אני אף פעם לא 😊)
היא שונה.
היא אף פעם לא כינתה אותי סמרטוט או אפס.
גם לא נתנה לי להרגיש כך.
ודווקא הכמעט ענווה (הלא מזוייפת) הזו, היא מצע להעצמת ההערצה והסגידה שלי.

את הרצון שלי להיות עבורה ולתת מעצמי יותר.
את הרצון הכמעט פרחי (מלשון פרחה) לצעוק את תשוקתי ורצוני.
את התשוקה שלי לעלות על איזה מזבח ולהקריב את עצמי, או משהו.
אבל היא, לא רוצה אותי ככה.

וזה מטריף אותי ומעצים בי את הרצון לתת.
ולא קל ללכת נגד האינסטינקט שלי.
אבל אני מפנים ומנמיך את הקול והטון.
מקבל על עצמי את רצונה ושלטונה.
גם כשקשה לי.