לילה ארוך מאוד, (אבל גם קצר מידי) מסתיים.
בחוץ שקט של כמעט בוקר וכבר מואר, בתוכי אין שקט.
הרצון לישון פושט ולובש צורות.
אולי זה הסגר, סביר שלא רק.
אני לא רוצה לעצור, רוצה להמשיך.
אבל אני מכריח את עצמי לעצור.
לעצום עיניים ולהשאר ער.
לפני שארדם.
החיים בימים האלו הם מרתון.
ואנחנו מכניסים את עצמו לדיסקוטק של רעשים ולחצים.
אנחנו לא באמת מכבים את הלחץ, את הסמרטפון, את הרעשים וההודעות.
אבא שלי היה עובד קשה, הוא היה יוצא מהבית ברבע לשש וחוזר בשבע בערב.
לא לגמרי ידעתי מה הוא עושה ב"מפעל" אבל היה ברור שהוא עובד קשה.
מצד שני, כשהוא הגיע הביתה הוא היה בבית, בלי טלפונים, בלי סמארטפון.
אצלנו היום לא נגמר, גם כשבחוץ יש אור והוא מתחלף ליום הבא.
ואני רק רוצה להשאר ער, בלי רעשי רקע ולעצום עינים.
בעבר זמנים כאלו הטריפו אותי, הפילו אותי.
לא כי הייתי חלש, להפך, כי הייתי חזק שלא התכופף ולא עצר.
איבדתי את שלוות הנפש, נתתי לדיסקוטק הלחצים להוציא אותי מאיזון.
והנה, במקום להתחרפן אני מוציא בי עכשיו המון שקט.
כולם רוקדים בדיסקוטק הרעש, ואני על מיוט.
בתוך הרעש, תוך כדי המרתון, אני מבין שאני זקוק לעשות לי עיתים.
אני לא עושה מספיק ובכל זאת אני מקפיד.
לעצום עיניים ולהשאר ער.
כי כשאני עוצם עיניים, אני רואה אותי איתך, גבירתי.
כורע ומחבק, משתטח, מתמשטח ומנשק.
את, גבירתי, את הנשק שלי מול דיסקוטק הרעשים והלחצים.
מתלטף וחוטף, רועד ומחייך.
בתוך המרתון הבלתי נגמר, אני מתחנן באסטרטיביות.
"אנא, קחי אותי, גבירתי
בבקשה, גבירתי רבת החסד.
אנא, השקי אותי בזמן שלך, ברגעים מתוקים איתך.
אנא, העניקי לי את האפשרות להשתמש ביכולת שלי לגרום לך לחייך" .
אני אוהב את הזמן שלי איתך, גבירתי.
אוהב אותך.
מתוך השיר:
"ענה: הגוף שלך הוא כלא
הוא מבחן שהסתבך
הוא יכול להיות כלי נשק
או סתם לגרום למישהי לחייך"
איזה שילוב מקסים זה בין ליאונרד כהן, שלומי שבן ושי צברי.
